שיעור מס 2 - בחירת גדלי שוטים
מילון מונחים:
- אקסטרים קלוז-אפ (שוט של חלק מהפנים)
- קלוז-אפ (שוט של הפנים ועד הכתפיים - או לחילופין שוט של חפץ או חלק מהגוף)
- מדיום קלוז-אפ (שוט של הפנים ועד החזה)
- מדיום שוט (של מהמותניים ועד הפנים)
- מדיום לונג שוט / שוט אמריקני (שוט מהירכיים ועד הפנים)
- לונג שוט /פול שוט (שוט של כל הגוף עם או בלי מרחב רב למעלה-למטה / שוט של כל הגוף בלי מרחב מעבר)
- אקסטרים לונג-שוט (שוט מרחוק מאוד שרואים בעיקר את הסביבה ואת האדם יחסית קטן בפריים)
- טו-שוט (2-שוט) (שוט הכולל שני אנשים ביחד באותו הפריים)
* דיון בכיתה:
לקרוא פסקה מתוך
למה מתכוון הבמאי כשהוא טוען שלצלם דמות מרחוק באמצע שדה שיבולים זה גם קלוז-אפ? איך ההבנה הזאת יכולה לעזור לנו להחליט מהי עמדת המצלמה הנכונה לכל רגע?
* מדרגת שוטים ושיטת הדגש על "מי", "מה", או "איפה":
השוט הקולנועי תמיד נותן ביטוי למצב רוח או רגש מסוים. כאשר בוחרים מרחק הצילום בוחרים לשים לדגש על דרך מסוימת להעביר את הרגש הזה.
כאשר בוחרים בשוטים מרחוק, בוחרים לספר את הסיפור באותו הרגע דרך מערכת היחסים בין הדמות לבין הסביבה שלה - הלונג שוט מדגיש את ה"איפה". ודרך האיפה מעבירים את הרגש המסוים.
כאשר בוחרים בשוטים ממרחק ביניים (מדיום שוט), בוחרים לספר את הסיפור באותו הרגע דרך השמת דגש על הפעולה/מידע - המדיום שוט מדגיש את ה"מה". מה הדמות עושה, מה היא אומרת, איזה מידע היא מעבירה.
כאשר בוחרים בשוטים מקרוב (קלוז-אפ), בוחרים לספר את הסיפור באותו הרגע דרך השמת דגש על הזהות והרגש והפנים של הדמות המצולמת - הקלוז-אפ מדגיש את ה"מי". מה הדמות מרגישה, מה היא חושבת, מי היא.
דוגמא: שימו לב בקטע הזה מתוך "פאודה" – ילד מאיים על צחי לוי עם אקדח ואז רואים כל פעם את התגובה של צחי לוי, אבל כל פעם מגיב בצורה אחרת. איך מרחק השוט מספר על מה שמים דגש ומה חשוב באותו הרגע?:
תשובות:
כשצחי לוי מצולם במדיום שוט – הדגש הוא על השאלה "מה הוא יעשה?",
כשהוא מצולם בקלוז-אפ - הדגש הוא על השאלה "מה הוא מרגיש? איך זה משפיע עליו?",
וכשהוא מצולם בלונג שוט – הדגש הוא על מערכת היחסים בינו לבין הסביבה.
תרגיל מחשבתי: יש לבחור רגש או מצב רוח מסוים (עצב. בדידות. שמחה. התאהבות. פחד. מתח. דאגה. שובבות. או אחר) ולתאר איך הייתם מעבירים אותו פעם אחת דרך דגש על ה"איפה", פעם נוספת דרך דגש על ה"מה", ופעם אחרונה דרך דגש על ה"מי". יש לחשוב כיצד הפעולה המצולמת משתנית לפי גודל הפריים, ואם היא לא משתנית, כיצד היא נתפסת שונה בגלל מרחק הצילום המשתנה.
דוגמא:
התאהבות:
-אם מצלמים מישהי מתאהבת בקלוז-אפ – מספיק לראות אותה מסתכלת בפנים מאוהבות.
-אם מצלמים מישהי מתאהבת במדיום שוט – יתכן שהיא תצטרך לעשות איזושהי פעולה, כמו ללבוש בגד, לשים תיק, לכתוב משהו על נייר, או שפשוט לבהות, אך השאלה תהיה "האם היא תעשה משהו בעניין? או רק תבהה?"
-אם מצלמים מישהי מתאהבת בלונג-שוט – כדאי לשים דגש על הסביבה ומה קורה איתה. למשל, אם אנשים עוברים, איזה צבעים לובשים, איך זה להתאהב במקום ספציפי כמו מסדרון בית ספר, או לחילופין בפארק – וכיצד הסביבה נותנת ביטוי להתאהבות הזו.
שמחה:
- אם מצלמים מישהו שמח בקלוז-אפ – מספיק שיצחק או יצעק משמחה – אנחנו עם הרגש שלו
- אם מצלמים מישהו שמח במדיום שוט – יתכן שחשוב שירים ידיים, או יבטא את השמחה בפעולה – כמו לזרוק משהו לאוויר, לעשות איזשהו סיבוב עם הגוף, או כל דבר אחר
- אם מצלמים מישהו שמח בלונג-שוט – לא רק חשוב שתהיה פעולה, אלא שהפעולה גם תהיה בהקשר רחב יותר של המקום שבו היא מתרחשת – האם זה בסדר שהוא יבטא שמחה? אולי הוא באמצע הספרייה ואז נוצר פער בין השמחה לבין זה שהוא צריך להיות בשקט? אולי הוא במשחק כדורגל, אז השמחה שלו מקבלת ביטוי ותמיכה דרך השמחה הכללית של האחרים – זו לא רק שמחה אישית אלא שמחה קבוצתית? או אולי הוא בטבע ואז לשמחה יש משמעות רוחנית, רחבה יותר שקשורה לנוף שבה השמחה מקבלת ביטוי?
*תרגיל:
לצלם את אותו המצב (למשל: מישהו לוחש "אני אוהב אותך", או מישהי צועקת "אני אוהבת אותך", או מישהו צועק "תביאי גם מלפפונים" וכן הלאה) , פעם אחת מקרוב, פעם שנייה ממרחק ביניים ופעם שלישית מרחוק. לנסות לחשוב איך זה הרגיש (הן מבחינת משחק והן מבחינת התוצאה) בכל פעם, ומה המרחק שבסופו של דבר היית בוחר/ת לצלם ממנו.
* תרגיל:
יש לקחת עמוד מתוך תסריט. להתחלק לקבוצות. כל קבוצה מייצרת "שוטינג" או מחליטה מאיזה מרחק לצלם כל רגע בתסריט. לאחר מכן דיון בכיתה על הפתרונות שמצאו, מה הם חושבים שתהיה התוצאה, ולמה?