בימוי שחקנים מחייב ידע בסיסי במושגי פסיכולוגיה, בעיקר בנושא תיאוריית האישיות של פרויד. תיאוריות האישיות מאפשרות להבין טוב יותר את האפשרויות העומדות בפני הבמאי בעיצוב מהלכים רגשיים של הדמויות שעליו לעצב והשחקנים שעליו להנחות. לצד המהלך הרגשי, הבנת המניעים של הדמויות בהחלטותיהן בפתרון הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים מושתתת על מבנה האישיות של כל דמות כפי שהיא מופיעה בתסריט.

יחידה זו היא בבחינת מבוא משמעותי לבימוי שחקנים ולהבנתו של הבמאי במהלך הפסיכולוגי של סיפור הסרט.

א.1 רקע להתפתחות תיאוריית האישיות של פרויד.

א.2 המודלים של פרויד.

א.3 שימוש באמצעים פסיכולוגיים בבימוי.

1. התלמיד ילמד ויכיר את המושגים העוסקים במודלים של תיאוריית האישיות של פרויד.
2. התלמיד ילמד ויבין את ההקשרים שבין תיאוריית האישיות ובין תרגומה לחלק המעשי של בימוי שחקנים.
3. התלמיד ינתח שתי סצנות בהיבטים שנלמדו.

1. נפש האדם אינה תיאוריה של מחלות נפש, אלא של נפש האדם. הנפש, של אנשים בריאים וחולים, מתאפיינת באותם מבנים ובאותם תהליכים.
2. מנגנונים: לכל אדם יש מנגנון נפשי המובחן מהמנגנון הפיזיולוגי שלו אך נובע ממנו, ושני המנגנונים נמצאים בקשרי גומלין.
3. תודעה: החיים הנפשיים מתנהלים בשלוש רמות של תודעה בעת ובעונה אחת. עיקר חיי הנפש מצוי ברמת הלא מודע.
4. דטרמיניזם פסיכולוגי: לכל חוויה, רגש או התנהגות אנושית יש סיבה ומשמעות (לעתים הסיבה חבויה). דטרמיניזם: תפיסה שלפיה כל האירועים הם תוצר של גורמים סיבתיים ספציפיים.
5. יציבות והסתגלות: נפש האדם חותרת ליציבות, והסתגלות היא הכוח המניע אותה בניסיונה להגיע לאיזון פנימי. על הנפש להגיע לאיזון בין לחצים חיצוניים-סביבתיים ובין לחצים פנימיים (דחפים ויצרים).
6. קונפליקט: הקונפליקט הכרחי, והוא חלק חשוב ובלתי נפרד מאישיות האדם. קיים ניסיון מתמיד להגיע לפשרה בין הכוחות המנוגדים על ידי מבנה האישיות שעוזר להתמודד.
7. לא מודע: תכנים לא מודעים משפיעים על מחשבות, רגשות והתנהגות מודעת. הרבה מההתנהלות שלנו נובעת מדחפים שאיננו מודעים אליהם. לכל התנהגות לא ברורה יש צידוק פנימי.
8. תכונות אישיות: אמירות כלליות הנוגעות לדפוסי התנהגות אופייניים, לחשיבה ולרגש.
9. אישיות: כלל התכונות של האדם שהוא נבדל בהן מאחרים, מתגלות בהופעתו, שיחתו והתנהגותו. פסיכולוגיה של האישיות מגדירה ומסדירה את המאמץ האנושי הכללי לדעת ולהכיר בני אדם.

הפסיכואנליזה והקולנוע פרצו לעולמנו בסמיכות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ייתכן שהתאומות ההיסטורית של שני התחומים היא בבחינת צירוף מקרים, אלא שיותר סביר שהיא מבטאת שותפות גורל, שכן במידה רבה הקולנוע והפסיכואנליזה הם מעין שני צדדים של אותו מטבע המנסה להבין את המצב האנושי ולייצר חוויה פסיכולוגית המובילה לשינוי. הקולנוע משתמש בסמלים חזותיים, שבדומה לסמלים בחלום, נובעים על פי רוב מהלא מודע של הבמאי או החולם. באולם הקולנוע החשוך והמוגן הצופה מרשה לעצמו להסיר את הגנותיו, וכמו החולם הוא בא במגע עם משאלות כמוסות ויצרים מודחקים שלו עצמו.

הרופא והפסיכולוג היהודי החשוב זיגמוּנד פרויד היה נוירולוג וחוקר בתחום הפסיכולוגיה. הוא חי בעיר וינה, ממש בסמוך לבנימין זאב הרצל. כרופא הגיע למסקנה שחלק מתלונות חוליו על כאבים גופניים מקורם בקשיים נפשיים שהם חווים אך לא מודעים להם, והוא החל לחקור את הנושא. מכאן הגיע לפסיכולוגיה והצטיין בה. פרויד היה אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים. הוא אבי תורת הפסיכואנליזה, שעסקה במבנה האישיות הכולל של האדם, על התפתחותה, פגמיה ודרכי הריפוי שלה. השפעת המחקרים שלו והתיאוריה שהגה על המאה ה-20 היא אדירה ומשתרעת על פני תחומים רבים, מהאמנות, השיווק, יחסי הציבור, תעמולה פוליטית ומדינאות, ועד לטיפול בהלומי קרב, היחסים בחברה, המדיה ואפילו תרבות הסלפי והאינדיבידואליזם הקיצוני של הפרט במאה ה-21.

פרויד חקר רבות את הלא-מודע ואת החלומות, כעתירי סמלים הקשורים בחייו של החולם. הוא הגדיר את עצמו כ"כובש של הנפש", ובתפיסתו את מחקריו ותפקידו במדע הוא ראה את עצמו כגיבור שחושף את סודות הנפש.

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו הוא החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים.

כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר. בספר "מחקרים על היסטריה" תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברויר במטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בכינוי "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תיאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

צפיית רשות: הסדרה "פרויד", נטפליקס.

כמבוא למודלים של פרויד יתקיים בכיתה דיון על מקומה של הנפש, כיצד היא נתפסת ומהו תפקידה לכאורה.

המודל הסטרוקטורלי

המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על פי פרויד. לפי פרויד, הנפש היא מבנה מורכב שמחולק לשלוש רשויות, והן:

סתמי – איד (id): החלק המאגד את היצרים הטבעיים.

אני – אגו (ego): החלק המהווה את עיקר המודע של האדם.

אני עליון – סופר-אגו (super-ego): החלק המאגד את המוסר וצורכי החברה.

סתמי (איד)

האיד הוא, לדברי פרויד, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, כלומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני – סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות ובריחה מן הכאב.

בתחילה ציין אותו פרויד בליבידו – יצר המין, האנרגיה המינית, אך בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוא קבע שני יצרים שונים בבסיס האיד: הארוס – האהבה, יצר החיים; והתנטוס – המוות, יצר ההרס.

חשוב להדגיש בשיעור שנושא הדחפים מהווה בסיס להבנה פסיכולוגית של מניעי הדמויות בסרטים. כלומר מניעים אלה, שאינם תמיד ברמת המודע אלא דווקא נמצאים בתת-מודע של הגיבורים ולכן הם מניעים "סמויים" של הדמויות.

אני (אגו)

בניגוד לאיד, הטבוע באדם מלידה ומהווה תוצר של אבולוציה בת מיליוני שנים, עם הרשות השנייה בני האדם אינם נולדים, אלא היא מתפתחת אגב מגע עם המציאות. רשות זו היא האגו או האני.

האני הוא הרשות הנתונה ללחצים מכל הכיוונים: מצד אחד המציאות, מצד שני המאוויים של האיד, ומצד שלישי המוסר של האני העליון. האני מתווך ומאזן בין כל הלחצים.

מנגנוני האני:

א. מאזנים בין הדחפים שמעמיד האיד למגבלות שמקורן במציאות.

ב. מתווכים בין האיד לבין הסופר-אגו תוך ניסיון לרצות את שניהם במידה המיטבית.

דוגמה ראשונה לתפקיד הראשון היא התינוק היושב בעריסה. ההתפתחות של האגו מגיעה כאשר התינוק רוצה חלב או את מגע האם, ואינו מקבלו. בתחילת שלב זה האני עדיין אינו קיים. עם הזמן מתפתחת אצל התינוק הפרדה בינו לבין האם, ואיתה הכרה ראשונית בעולם חיצוני, השונה ממנו גופו, שלא תמיד נענה לרצונותיו. ניתן לומר שעם הכרה זו נוצר האני.

דוגמה שנייה לתפקיד הראשון היא החשיבה הרציונלית. כאשר הילד הרך, שלצורך הדוגמה גדל בבית עם נימוסים ויקטוריאניים, רוצה עוגייה, אין הוא פשוט לוקח עוגייה מהצנצנת. ההיגיון שלו מזהיר אותו שלא יקבל עוגייה אם לא יבקש בנימוס או יחכה לסוף הארוחה. זוהי בעצם ההכרה הנפשית שכדי לספק את יצריי ולהימנע ממכאוב, אני צריך לנהוג לפי חוקים אובייקטיביים שקיימים במציאות, השונים מהדרך שבה אני רוצה ומרגיש. הכרה זו מכונה גם עקרון המציאות.

אני עליון (סופר אגו)

לפי התיאוריה של פרויד, האיד פועל לפי עקרון ההנאה, ואילו האני פועל לפי עקרון המציאות. מלבד שני אלה קיימת רשות שלישית בלתי מודעת והיא האני העליון. האני העליון הוא המצפון, והוא המחולל של רגשות האשם. לרשות זו ניתן תפקיד מכריע בדרך שבה הנפש שומרת וממיינת את המידע שהיא מקבלת.

תפקיד האני העליון לבקר את היצרים ולמנוע מהם לפעול ולהגיע לתודעתנו אם אינם מוסריים. הוא השומר המוסרי, ובזכותו, על פי פרויד, יכולים בני האדם לקיים חברה. רוב תהליכיו הם בלתי מודעים לנו, כפי שמשאלות איד רבות אינן ידועות לנו, ואנו יכולים להרגיש את פועלו במוסר הכליות וברגשות האשם שאנו מרגישים, לעתים אף ללא סיבה רציונלית-מוסרית מוצדקת.

במקום מצב שבו החברה תפעל בדיכוי ובאלימות כלפי היצרים שלנו (כפי שקורה בחברת קופים למשל, או אריות, כאשר הזכר השליט כופה את שלטונו בכוח), מבנים הפרטים חלק של החברה, החלק ששומר על הסדר החברתי, בתוכנו.

ניתן לראות את תפקידו של האני העליון "כזרוע חברתית", המצויה עמוק בנפש האדם. אותה זרוע, מקורה בשנים הראשונות של הילדות, אך עם ההתבגרות היא נפרדת מהעולם החיצון ובעלת ישות משל עצמה.

ניתן לדמות את הנפש לבית, שבו גרים הורים, ילד, וסבא וסבתא. הילד מפונק ואינו יודע שובע. ההורים מנסים לרצות את ילדם ולמנוע ממנו להיפגע. הסבא והסבתא אחראים על המסורת והחוקים. הם גוערים בילד ולא מרשים לו לקבל את כל מה שהוא מבקש. תפקידם של ההורים הוא לקשר בין הילד, הסבים והעולם החיצון.

נדמה שעל חדרו של הילד שומר אחד ההורים, ולא נותן לכל דבר להיכנס ולהגיע לעיני הילד, שמא יפגע בו הדבר. יש דברים שהם כל כך מסוכנים לילד, שההורים שומרים אותם במחסנים נעולים, שמא ייוודע לו הדבר. ההורים משולים לאני, הסבים – לאני העליון, הילד – לאיד, ההורה השומר – למנגנוני ההגנה של האני, והמחסנים – לנבכי הלא מודע.

המודל הדינמי

את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון שצורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנחסכת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.

כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומענה אותם עינויים נוספים. ההסבר המוצע על פי מודל זה הוא שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד עוברת לאני העליון ומחזקת אותו.

המודל הטופוגרפי

על פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין שלוש רמות שונות של מודעות:

המודע: רעיונות, חוויות ורגשות הנגישים לתודעה והאדם ער לקיומם. כולל את כל הנמצא בהכרה ברגע מסוים: תפיסה, זיכרון, מחשבות ורגשות. כל הנמצא במודע הוא זמני ובר חלוף.

סמוך למודע: רעיונות, חוויות ורגשות שאינם מצויים בהכרה אך אפשר להעלותם למודע עם מאמץ (מאוחסן בו כל החומר שאפשר להעלות לרמת המודעות במאמץ מסוים). חומרים אלה יכולים לחדור להכרה על פי דרישה או אסוציאציה מתאימה. מאפשר תקשורת בין רעיונות, משבץ זיכרונות ברצף כרונולוגי, שומר הסף או מצנזר בין המודע ללא מודע. מצוי בו מידע תפיסתי שנשלף מהזיכרון ורעיונות שהותרה כניסתם מהלא מודע. אחראי על בוחן המציאות: בדיקת המחשבות לנוכח המציאות הנתפסת.

לא מודע: כל מה שאינו בהכרה, אינו נגיש או כל תוכן מאיים מדי לתודעה. החומרים חבויים מכיוון שאם נהיה מודעים להם, הם יאיימו עלינו או יעוררו בנו דחייה וסלידה. הלא מודע אינו פועל על פי ההיגיון, אין הוא נשמע לכללים השכלתניים ואין הוא מתחשב במימד הזמן. אין תקשורת בין רעיונות (לכן יכול להיווצר מצב של רגשות אהבה-שנאה לאדם מסוים). הרעיונות הנמצאים בלא מודע שואפים לעלות למודע, אך הצנזור של הסמוך למודע אינו מאפשר זאת, אלא רק לאחר שעברו הצפנה והסוואה לסמלים. המקום שבו קיימים כל הדחפים, אנרגיות, ליבידו. התוכן מאיים על האדם, אבל האנרגיה ברצון מתמיד לפרוץ. חלק זה קובע חלק גדול מהתנהגותנו.

חרדות

לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות המונעות מהאדם תפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:

● חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות.

● חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאגו יאבד שליטה על האיד.

● חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם בסופר-אגו.

את הפסיכואנליזה פיתח פרויד כדי להתגבר או להקל על חרדות אלה.

מנגנוני הגנה

לא כל הזיכרונות המורחקים אל הלא מודע מורחקים לשם "סידור המחסן". יש זיכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה – הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו יכול לפגוע באדם ולהפריע לחייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים שאין האדם יכול לקבל ומשאלות אסורות מודחקים אל הלא מודע.

ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה – מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, יש מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם – הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.

לפי פרויד, מנגנוני ההגנה הם צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא מודעים, ואף על פי שהיכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם לצורך הבנת היצירה של הרשות השלישית בנפש – האני העליון.

המודל הפסיכוסקסואלי

בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את היווצרותה של הנפש של אדם בן-תרבות.

תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. תינוק זה מפתח לעצמו "אני", המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין האיד למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים – הליבידו, האהבה והמוות – אינם מתפתחים עם ההתבגרות המינית, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו. פרויד סבר שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את המיניות הילדותית לשלושה שלבים:

השלב האוראלי (אוריס = פה בלטינית) מקביל פחות או יותר לשנה הראשונה בחיי התינוק. זה השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיזית. הפה הוא המקור העיקרי למיניות, והשיא הוא יניקה משדי האם. הפה מכיל גם משמעות הרסנית – הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.

השלב האנאלי (אנוס = פי הטבעת) חופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. בתקופה זו פי הטבעת הוא אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון. בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות את צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבת הוריו אליו.

שני שלבים אלו הם מיניות אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמלי של אחד מהשלבים מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.

דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים יצטרך לשים תמיד משהו בפה – אגודל, סיגריה, עט או דבר מאכל. אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו – כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.

השלב הפאלי (פאלוס = פין ביוונית). בתקופה זו איברי המין הם האזור הארוגני העיקרי. מתאפשר פורקן מתח באמצעות האוננות. בשלב זה מתחילים להתפתח אצל הילדים תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה, שבהם הילד מתאהב בהורה שכנגד.

בגילים שלוש עד חמש, כאשר האני מגיע לפיתוחו והילד מגיע לשלב הפאלי, מתפתחות אצל הילד תשוקות ארוטיות, שמושאן הוא ההורה מהמין השני. כלומר, מושאו הארוטי של הילד הוא אמו, והילדה שמה את אביה בתור מושא אהבתה. כאשר הילד מבחין בנוכחות ההורה האחר בתור המאהב של מושא האהבה, הוא מפתח חרדת סירוס מההורה האחר. שני דברים אלה: התשוקה אל ההורה מהמין האחר ואימת הסירוס – מהווים יחד את תסביך אדיפוס ואלקטרה.

כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את החוקים של הוריו ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.

יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של האיד. על פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הדחקת המאוויים לגילוי עריות והפנמת המוסר של ההורה מהמין האחר. יחד עם הפנמת המוסר של ההורה מהמין האחר מופנמת התבנית של אהבה למין השני.

הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המודחקת לאם הופכת לדפוס של אהבת נשים, כדרך שאוהב אביו את אמו.

שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל עשר. בשלב זה מודחקים כל הדחפים המיניים ומתועלים לרכישת ידע.

השלב הגניטלי: (גניטלס = איברי רבייה בלטינית). בשלב זה, המתחיל בגיל עשר ונמשך עד ההתבגרות, הדחפים המיניים עולים למודע.

חומר עזר לנושא המודלים

שבעה מנגנוני הגנה של פרויד. סרטון בעברית

פרויד – המודל הסטרוקטורלי לאישיות. סרט הסבר בעברית

פסיכולוגיה התפתחותית: פרויד, התפתחות רגשית ומנגנוני הגנה. סרט הסבר בעברית

Oedipal Complex and Back to the Future – ניתוח באנגלית של מוטיב תסביך אדיפוס בסרט "בחזרה לעתיד"

מט''ח איור מבנה האישיות והסבר

כאשר הבמאי נדרש לבנות עם השחקנים את מהלך הדמויות בסרט, עליו להכין רקע פסיכולוגי לכל דמות. מדובר בפרופיל נפשי של הדמויות המרכזיות של סיפור הסרט.

תסריט מתחיל מנקודה מסוימת בחייו של הגיבור, אך כדי להבין לעומק את מניעיו הגלויים והסמויים בכל סצנה, על הבמאי להעניק לשחקן כלים להבין שהפעולות שהוא נוקט ותגובותיו אינן סתמיות או החלטות שרירותיות של הבמאי אלא נובעות בין השאר מהפרופיל האישיותי שלו. כדי להכין את הפרופיל האישיותי על הבמאי להחליט בהתאם לנושא הסרט, לרוח התקופה שבה הסיפור מסופר ולמקום שממנו באו הגיבורים מהו הרקע של הגיבור, כלומר לשכתב את סיפור חייו. כדי לעשות זאת על הבמאי לענות על מספר שאלות לעצמו:

1. היכן ובאילו תנאים הדמות גדלה והתפתחה.
2. מה היו יחסיו עם הסביבה הקרובה: אם, אב, אח, אחות.
3. מה היו יחסיו עם הסביבה החיצונית: חברים, חברות, קשרים חברתיים.
4. כיצד הביא לידי ביטוי את מימוש שאיפותיו. האם הצליח? אם לא הצליח, מה הסיבות לכך.
5. באיזו סביבה סוציו-אקונומית הוא גדל.
6. 
   

לכל אחת מהתשובות לשאלות אלו יש משמעות על פי המודלים של פרויד. אם הדמות למשל גדלה בסביבה סוציו-אקונומית נמוכה והצליחה להגיע להישגים הרי שמדובר בדמות בעלת חוזק נפשי הנובע בין השאר מתמיכה סביבתית קרובה שבנתה כבר בילדות את החוזק הנפשי והעצימה אותו. המשמעות היא שהמהלך של הדמות בעלילת הסרט אמור להביא לידי ביטוי את התכונות הללו בצורה סמויה או גלויה.

דוגמה אחרת היא כאשר הדמות כפי שכתובה בתסריט משקרת לסובבים אותה בכל מהלך שהיא עושה. השקר לכאורה פוגע באמון ובנורמות החברתיות. בהיבט הפסיכולוגי השקר הוא בחירה של הגיבור לעשות שימוש שגוי במערכת הגנה. למה הגיבור בוחר להשתמש במערכת הגנה כזו? אחת התשובות האפשריות במקרה כזה היא חשש, פחד וחוסר ביטחון ששורשיהם נמצאים ביחסיו עם הסביבה הקרובה עוד מילדות.

כלומר, אין בסרט מהלך רגשי או פיזי שאין לו מקור נפשי שהבמאי צריך להבין כדי שיוכל להדריך את שחקניו ולהסביר להם אותו.

השאלות הבאות ששואל את עצמו הבמאי קשורות לתכונות האישיותיות של הדמויות כפי שמופיעות בתסריט. גם במקרה הזה על הבמאי להבין את המקור לתכונות אלו.

1. האם הדמות פועלת מתוך חוסר ביטחון וחשש מתמיד? אם כן, מה הביא אותה לדפוס התנהגות זה?
2. האם הדמות אלימה כדפוס התנהגותי? מהו המקור האישיותי לתופעה?
3. האם הדמות מנותקת רגשית מסביבתה הקרובה? מדוע?
4. האם הדמות יכולה לייצר תקשורת נורמטיבית עם סביבתה? אם לא, מדוע?
5. האם הדמות מוגדרת כמורדת? אם כן, מהו המקור הפסיכולוגי לכך?
6. האם הדמות אכזרית וחסרת חמלה? מה המקור לכך?
7. האם הדמות ניתנת להשפעה וחסרת החלטה ויזמות? מה הביא אותה להיות כזו?
8. 
   

בשלב הבא הבמאי מסכם לעצמו אילו דחפים מניעים את הדמות. זה נושא שחשוב לבדוק מול המודלים של פרויד כי הם יעניקו לבמאי את האפשרות להנחות את השחקן בחלקים הפחות גלויים של הדיאלוג.

לאחר שהבמאי הבין את המניעים הפסיכולוגיים ובנה פרופיל נפשי של הדמויות הוא מתפנה לשלב חשוב לא פחות: בדיקת היחסים בין הדמויות ומקורם. כל עלילה של סרט עלילתי מושתתת בדרך כלל על מערכות יחסים משפחתיות, זוגיות, חברתיות, מקצועיות, ועוד. מערכות היחסים מתפתחות בעלילה בהתאם לאישיות של הדמויות שבסיפור הסרט. על הבמאי לוודא שהוא מבין את המקור הפסיכולוגי לסוג מערכת היחסים שמסופרת, ולא פעם במאים משנים דיאלוגים ופעולות בתסריט על סמך תחקיר זה.

בשלב האחרון הבמאי יכתוב לעצמו הערות בכל סצנה – את המסקנות שלו לכל התשובות. כך יקל עליו להדריך את השחקנים כבר בשלב החזרות.

תרגיל מסכם

לפניכם פרק ראשון מתוך הסדרה הישראלית "מתיר עגונות". נתחו את האמצעים הפסיכולוגיים שהבמאי עושה בהם שימוש בפיתוח הסיפור, הדמויות והיחסים ביניהם.