הלם

צילומי הלם / "סבל מרחוק" / "עייפות מחמלה"

תצלום שהצלם טען אותו ברגש רב מדי ואמור לכאורה לעורר בצופים תגובות רגשיות מטלטלות, אך גורם דווקא לאדישות והיעדר אמפתיה. תצלום כזה לא פועל על הצופה כי הוא כה טעוּן שלא נותר מקום לשום רגש אחר מלבד הלם.

סיבות לאדישות הצופים למראה צילומי הלם: "סבל מרחוק" ו"עייפות מחמלה"

צופים רואים שוב ושוב תמונות של סבל שחווים אנשים שרחוקים מסביבתם המיידית – סבל מרחוק.

הם מתקשים לחוש חמלה כי יכולת ההזדהות שלהם נעשית קהה עם הזמן וכמות התצלומים שאליהם הם נחשפים יום יום

דוגמאות

צילומי ילדים פצועים מהמלחמה בסוריה אינם מעוררים אמפתיה ורגש אצל הצופים, הם לא חשים חיבור, אדישים ועייפים מלהרגיש השתתפות בסבלם כי התמונות מזעזעות מידי, והמצולמים אינם שלנו והתקשורת מראה אותן שוב ושוב.

הרחבה

תצלום שהצלם טען אותו ברגש רב מדי, בו הוא "מאכיל" את הצופים בזוועה. לטענת בארת', צילום כזה אמור לכאורה לעורר בצופים תגובות רגשיות מטלטלות אך גורם דווקא לתגובה הפוכה, לאדישות והיעדר אמפתיה. תצלום כזה לא פועל על הצופה כי אינו מותיר מרווח להתפעמות רגשית - הצופה כל כך טעוּן, שלא נותר לו מקום לשום רגש אחר מלבד הלם

בארת' מציע שתי סיבות לאדישות הצופים למראה צילומי הלם: "סבל מרחוק" ו"עייפות מחמלה"

צופים שראו שוב ושוב תמונות של סבל שחווים יחידים וקבוצות הרחוקים מסביבתם המיידית, מתקשים לחוש חמלה של ממש, מכיוון שיכולת ההזדהות שלהם נעשית קהה עם חלוף הזמן והמספר הרב של התצלומים שאליהם הם נחשפים יום יום בתקשורת. למשל, צילומי ילדים פצועים מהמלחמה בסוריה אינם מעוררים אמפתיה ורגש אצל הצופים, כי הם אינם חשים חיבור, אדישים ועייפים מלהרגיש השתתפות בסבלם כי התמונות מזעזעות מידי, והמצולמים אינם משלנו והתקשורת מראה אותן שוב ושוב.