עומק שדה: קטן, גדול

צמצם

הצמצם (Aperture) הוא איבר במצלמה המאפשר שליטה בכמות האור החודרת מבעד לעדשה. הצמצם בנוי כמערכת של עלעלים היוצרת טבעת. טבעת זו יכולה להיפתח ולהיסגר בהתאם לכמות האור הנדרשת (כמו אישון העין) כך ייקבע כמה אור יחדור דרך העדשה אל החיישן/סרט הצילום.

כאשר יש דרישה לכמות אור גדולה, יש להגדיל את הצמצם (בכדי לאפשר לכמות אור גדולה יותר לעבור). כאשר יש יותר מדי אור (והתמונה עלולה "להישרף") יש להקטין את מפתח הצמצם ובכך למנוע מכמות אור גדולה מדי להגיע לחיישן/סרט הצילום.

מפתח הצמצם מסומן באות f.

לצמצם יש תחנות קבועות ("סטופים") כאשר המעבר ביניהם מכפיל את כמות האור פי 2.

במצלמות הבסיסיות תחנות הצמצם הן:

במצלמות המתקדמות יותר קיימות תחנות ביניים נוספות.

כאמור, ההשפעה המידית של שינוי מפתח הצמצם היא בכמות האור החודרת דרך העדשה, אולם השפעה נוספת וחשובה לא פחות היא "עומק השדה".

אלמנט נוסף המשפיע על עומק השדה הוא מרחק המצלמה מהנושא המצולם: ככל שנתקרב לנושא המצולם (פיזית, עם המצלמה) עומק השדה יהיה קטן יותר, נקודתי ולהפך: ככל שנתרחק מהנושא המצולם עומק השדה יהיה גדול יותר, יותר אזורים בתמונה יראו בחדות.

קיים אלמנט נוסף המשפיע על עומק השדה והוא "אורך המוקד". מושג זה מתייחס לאורכה של העדשה. ככל שהעדשה ארוכה יותר עומק השדה יקטן ולהפך

מפתחי הצמצם הקיצוניים ביותר פוגעים באיכות התמונה. תופעה זו מתרחשת בגלל אופן השבירה של האור במעבר דרך העדשה.

צמצם פתוח מאוד יוביל להחשכת פינות הפריים (vignetting), ולעיוותים כרומטיים (chromatic aberrations) היוצרים הילות צבע מסביב לאובייקטים קונטרסטיים ובוהקים, חדות נמוכה ועוד.

צמצם סגור מאוד גורם אף הוא לבעיות, ביניהן ירידה בחדות. לכן, מומלץ לעבוד בקרבת צמצם אופטימלי.

צמצם אופטימלי: בדרך כלל מדובר בשני סטופים יותר מהצמצם הפתוח ביותר ועד שני סטופים פחות מהצמצם הסגור ביותר.

לכל עדשה יש צמצם מרבי – הצמצם הפתוח ביותר של העדשה. מספר זה כתוב על העדשה עצמה ולעיתים כתובים שני מספרים, זאת משום שבעדשות מסוימות שיש להן אורך מוקד משתנה (יכולת זום).