מבנה מצלמת DSLR

המצלמה הדיגיטלית DSLR (Digital Single-Lens Reflex camera) היא מצלמה בעלת עצמית אחת. בניגוד למצלמות חובבים אוטומטיות מצלמה זו מאפשרת שליטה ידנית במרכיבים השונים של הצילום על מנת להשיג את התוצאות הרצויות. העניין המהותי ביותר במצלמה מסוג זה הוא האפשרות להחליף עדשה בהתאם לסוג הצילום הרצוי ובכך לצלם בזווית, במרחק ובתנאי תאורה שונים. מצלמת הרפלקס הדיגיטלית, המבוססת על חיישן אור דיגיטלי החליפה את השימוש במצלמת הרפלקס שהתבססה על סרט צילום כימי.

מערכת המצלמה הדיגיטלית בנויה ממספר חלקים עיקריים כאשר חלקם זהים או דומים לחלקי המצלמה האנלוגית וחלקם שונים באופן מוחלט ומהווים חידוש טכנולוגי פורץ-דרך.

ניתן לחלק את מבנה המצלמה לארבע מערכות עיקריות: המערכת האופטית, מערכת יצירת הצילום, מערכת המחשב ומערכת ספק הכוח. בפרק זה נפרט על כל אחת מהמערכות ועל תפקידה.

לפני הצילום אנו מתכננים את הפריים בעזרת העינית, יש לשים לב כי העינית ממוקמת מעל למערכת האופטית (העדשה) אם כך, כיצד ניתן לראות מבעד לעינית את אותו פריים בדיוק הנקלט בעדשה הממוקמת נמוך ממנו? לשם כך יש מראה הקולטת את קרני האור בדרכן מן העדשה אל חיישן הצילום. היא מסיטה אותן מעלה לכיוון מערכת מראות נוספת המכונה פריזמה.

הופכת את הדימוי ומובילה אותו אל העינית. הפריזמה מעבירה את האור גם לחיישן המיקוד וחיישן מדידת האור.

בעת הצילום עצמו המראה עולה והתריס נפתח וקרני האור יכולים להיקלט בחיישן האור הדיגיטאלי ואז מתקבלת בבואה.

מצלמות דיגיטליות מסוג חדש נכנסו לשוק בשנים האחרונות נקראות מצלמות- mirrorless (חסרות-מראה), האור עובר ישירות דרך העדשה לחיישן והדימוי מוצג בדרך-כלל במסך המצלמה. היתרון של מצלמות מסוג זה הוא גודל קטן ומשקל נמוך יותר והן מציעות איכות צילום זהה לזו של ה-DSLR. אחד החסרונות המשמעותיים של מצלמה מסוג זה הוא חוסר בעינית אופטית.

לאחר השלב האופטי בו קרני האור עוברות דרך הצמצם אל מערכת המראות של המצלמה ודרך התריס הנפתח אל החיישן, הדימוי הופך לצילום.

החיישן ממוקם בדיוק בנקודת המוקד (וקולט את הצילום) והוא למעשה מחליף את סרט הצילום.

קיימים שני סוגי חיישנים בשוק. הראותיק יותר הוא חיישן CMOS הוא בעל יכולת לעבודה מהירה והוא לא יקר אך הוא אינו קולט אור בצורה יעילה.

- CCD Charge-coupled Device הוא החיישן הנפוץ ביותר. הוא מסוגל לחוש בשינויים בעצמת האור ולתרגם אותם לאותות חשמליים. נתוני החיישן נרשמים כנקודות הנקראות "פיקסלים".

כל פיקסל בחיישן מעביר מידע חשמלי בהתאם לכמות האור הנקלט בו.

גודלו הפיזי של החיישן משפיע על איכות המצלמה והצילום. ככל שהחיישן גדול יותר, הוא יכיל מספר רב יותר של פיקסלים והתמונות תתקבלנה בצבעים "חיים" יותר, נקיות מרעשים ועשירות יותר בפרטים. חיישן טוב מאפשר עבודה טובה בתנאי תאורה מאתגרים ללא יצירת "רעש" דיגיטלי.

אגב, גודל החיישן מהווה מרכיב חשוב בעלות המצלמה.

יש להבדיל בין חיישני קרופ וחיישני פול פריים. חיישן פול פריים תואם את מידותיו של פריים מסורתי

לדוגמא: כל מסגרת בצילום מעידה על צילום בעזרת חיישן בגודל אחר. למרות שהצילום נלקח מאותה נקודה באותה מצלמה ועם אותה העדשה, הפריים יגדל ויקטן בהתאם לגודל החיישן. פול פריים הוא החיישן שיתן את הפריים המקסימאלי.

הוא המרכיב הבסיסי של כל תמונה דיגיטאלית. כל פיקסל הוא נקודה קטנה בתמונה . לכל נקודה יש מאפיינים משלה (גוון). כל תמונה בנויה ממאות אלפי עד עשרות מיליוני פיקסלים. ככל שמספר הפיקסלים גדול יותר כך איכות התמונה גבוהה יותר והרזולוציה גבוהה יותר.

ככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, היא תהייה חדה יותר, או במושגים מקצועיים : רמת האבחנה שלה תהיה גבוהה יותר וכך ניתן יהיה להגדיל את התמונה ללא חשש מ"התפקסלות" והתפרקות של הפרטים.

כל מצלמה דיגיטלית כוללת בתוכה מעבד ייחודי השולט ברכיבי החומרה השונים, מעבד את התמונות עיבוד ראשוני, מאפשר את הצגתן על המסך ושומר אותן על כרטיס הזיכרון. ביצועיו של המעבד קובעים את איכות המצלמה, מהירות התגובה, ממשק המשתמש, איכות העיבוד ומהירותו.

זיכרון ביניים פנימי : כאשר מתקבלת תמונה סופית הנרשמת בכרטיס הזיכרון של המצלמה, זהו כבר סופו של תהליך, של עיבוד חישובים שונים שהמצלמה עשתה בזמן הצילום. יש צורך במקום בו יוכלו להישמר כל החישובים הללו כדי לספק תמונה סופית. הבאפר - הוא זיכרון הביניים של המצלמה המאחסן מידע זמני שבין הצילום לאיחסון הסופי בכרטיס הזיכרון. גודל הבאפר ויעילותו קובעים כמה תמונות ניתן לצלם ברצף במצלמה, עד שיתפנה מקום בזיכרון הזמני.

בסוף התהליך התמונה נשמרת על כרטיס זיכרון. כרטיס הזיכרון מאחסן את המידע עד שיימחק באופן מכוון. הוא קטן מאוד אך עמיד בטלטולים חזקים. מהירות הכרטיס קובעת באיזו מהירות יתרוקן הבאפר בין תמונה לתמונה. ככל שהכרטיס מהיר יותר כך יכולת הכתיבה של הקבצים לתוכו מהירה יותר. ישנם מס' סוגים וגדלים של כרטיסים.

מצלמה דיגיטלית חייבת ספק כוח חשמלי להפעלת המעבד והחיישן. סוללת המצלמה היא נטענת והיא ייעודית לסוג מצלמה ספציפי. החיישנים המתקדמים יודעים כיצד לשמור על חיי הסוללה. גודלה ומשקלה של הסוללה משפיעים על משקל המצלמה. קיימות דרכים להפחתת צריכת החשמל כמו כיבוי אוטומטי של החיישן בין חשיפה לחשיפה, כיבוי הצג לאחר מספר שניות שנבחר בתפריט או מחיקת תמונות דרך המחשב ולא דרך המצלמה

קביעת החדות של הצילום נעשית באמצעות מנגנון הפוקוס (מיקוד) של העדשה. על מנת שנוכל לצלם תמונה חדה, עלינו להכיר את המצבים השונים של מנגנון זה ולהתאים אותו לסיטואציה אותה אנו מצלמים. קביעת הפוקוס יכולה להיעשות באופן אוטומטי או ידני לבחירתו של הצלם, וגם במסגרת העבודה האוטומטית של המנגנון, ישנן הגדרות במצלמה שיש להכיר ולבחור.

חדות היא למעשה קונטרסט (ניגודיות) בין הפיקסלים. הניגודיות הגבוהה מאפשרת להבדיל בין פיקסל ופיקסל ובכך לראות חדות של הפרטים השונים בצילום. כאשר המצלמה מאתרת קונטרסט, היא עוצרת את המנוע של מנגנון המיקוד. המנוע מזיז את האלמנט בעדשה שאחראי על הפוקוס. כאשר מבטלים את המצב האוטומטי של מנגנון המיקוד, יש לחפש את הפוקוס באופן ידני על-ידי סיבוב הגלגלת האחראית על כך בעדשה.

כאשר עובדים במצב של מנגנון פוקוס אוטומטי ולא ידני, יש שלוש אפשרויות עיקריות במצלמה.

חצי לחיצה על כפתור הצילום יוצר נעילה על הנושא ולא ישתנה כל עוד האצבע שלנו במצב חצי-לחיצה. מצב זה שימושי מאוד שכן הוא מאפשר לנו לשנות את הקומפוזיציה של הצילום (למשל למקד את הנושא לא במרכז) מבלי לשנות את נקודת הפוקוס.

במצלמות מסוגCanon יש בדרך-כלל כפתור המסומן באותיות AF ובמצלמות מסוג Nikon ניתן למצוא את האופציה הזו בתפריט המסך הראשי.

1. אור חודר דרך העדשה.

2. פוגע בחיישן ( ccd) שמתרגם את האור לאותות חשמליים.

3. מהחיישן עובר לממיר (AD) אשר מתרגם את האותות החשמליים לשפת המחשב.

4. מהממיר התמונה עוברת אל הצג (לנוחיות הצלם) ואל הזיכרון הזמני (באפר).

5. מהזיכרון הזמני עובר המידע למעבד.

6. המעבד שולח את המידע לכרטיס הזיכרון שמאחסן את המידע.