כתבות יח"ץ

על אף הרפורמה חולים הזקוקים לקנאביס רפואי אינם מקבלים את מה שמגיע להם
דרך החטחטים אותה הם נאלצים לעבור עד לקבלת הקנאביס, עולה להם לעיתים במחיר חייהם.

"קנאביס בארון התרופות" בשילוב עמותת "גוונים של סגול" החליטה לשים סוף למחיר הכבד אותם משלמים חולים אשר זקוקים לקנאביס ויוצאת למתקפת נגד אותם חברות גדולות בעלי אינטרסים כלכליים.

נראה שהסתדרות הרופאים הרופאים הפנימיים והאונקולוגיים בישראל מקבלים שוחד מחברות התרופות שזה מעורר פלצות! אומר עופר ארמוזה ממובילי המאבק.
במשך 20 שנה הוצאתי על תרופות ביולוגיות, כימיות, זריקות, כדורים, משחות למעלה מ 400 אלף ₪. נאלצתי לבלוע אותן, לחוות את תופעות הלוואי הנוראיות שלהן הכוללות כאבי בטן, הקאות, חום גבוה, חולשה אין סופית ועוד. התרופות לא נתנו מענה למחלה רק להיחלשותה להיחלשות גופי.
לא מזמן, לאחר סיום שרשרת הניסוי שדורשים במשרד הבריאות הצלחתי לקבל רישיון לקנאביס.

הקנאביס הציל לי את החיים. אני מאושר, אני מתפקד, אני לא כואב, המחלה נסוגה.
אני לא מכור לקנאביס והקאנביס לא ממכר, "אני לא יכול לשמוע את הסטיגמות על הקנאביס ששומעים בתקשורת". החלטתי להצטרף לעמותות ולעזור לחולים ולמשפחותיהם.

אנחנו נמצאים בתקופה בה נדמה שהכל פתוח לדבר עליו, מיניות מוחצנת בשפע מדיות סביבנו, הרבה טבואים נחצו. אבל כשאני מגיע למפגש עם נערים וגברים - קיים הרבה מתחת לפני השטח, נושאים שלא מדברים עליהם כי הם לא "גבריים" מספיק" או ראויים לשיח בין גברים. אני ליאור דואק, בן 44, נשוי עם ארבעה מתבגרים. מחנך ומורה לתקשורת ביום, יועץ זוגי ומנחה סדנאות למיניות ומעגלי גברים בלילה.

אני יושב בבית, ובזמן שבטלוויזיה ברקע מוצג יח"צ של ארגון "ויצו" למאבק באלימות בנשים, עולה בי הקריאה להעיר את החברה, שגברים הם לא תמיד אשמים, שלא כל גבר הוא רוצח פוטנציאלי של אישה. ואם החברה רואה בכל גבר כמקור לאלימות, עלינו לבדוק כיצד קרה הדבר. מדוע גברים נמנעים מלהביע רגשות, פחדים, חששות. אני מאמין בדרכי כי אם ניתן לכל נער את המקום להביע את הרגשות ללא שיפוטיות, נחזק אותו במקומות של פחד וחולשה ונתמוך בו ממקום של אמפתיה ולא של שיפוטיות, נוכל לגדל פה דור חדש של גברים שיידעו להתמודד עם תסכול, ולא באמצעות ביטויי אלימות. שיח רגשי הוא גם מפתח לכנות ופתיחות בכל זוגיות. זוג אחד מתוך כל שלוש זוגות מתגרש כיום, ולאחר מספר שנים מועטות יחד. לרוב מסיבות של חוסר הבנה הדדית, הימנעות מפשרה או קצר בתקשורת. אילו רק היו יושבים לדבר. ולהקשיב.

זו השנה הרביעית בה אני מנחה מעגל גברים בנהריה. מקור מעגל הגברים במסורת של שבטים אינדיאניים באמריקה, כל ערב גברים היו מתיישבים במעגל ומדברים על הקשיים שהם חווים. בנים, נערים, צעירים וקשישים. משתפים את חוויותיהם. קשובים אחד לאחר. פורקים את מחשבתו היום. מקבלים עצות. מתחזקים. ערב ערב.

בעוד אצל נשים תקשורת מקרבת נתפסת כמשהו מובן מאליו, ונדמה כי כל אישה אשר פוגשת אישה אחרת יכולה תוך שעה קצרה לדבר על לידות, מחזור, זוגיות ושאר דאגות החיים. גברים נמצאים במקום של להוכיח את עצמם. מקום ביצועי ותכליתי. לשמור על עליונות בתחרות הסמויה: למי יש יותר גדול...רכב, בית, שעון...נדמה כי הצבא מזרז בקרב הגברים בישראל את הניתוק מהרגש. כור ההיתוך הצבאי, בו הנער מבלה שלוש שנים במעוז גברים בלבד עם בני גילו, זהו המקור ליצירת חברה בה גברים לא משתפים, צוברים תסכול, כעסים, לחץ. אני לא יכול להראות בחולשותי ליד המפקד, ליד החברים. אבל זה כן מוצא מקום מפלט. זה מתפרץ על האישה, הילדים או הסביבה. מתבטא לעתים בפוסט טראומה. גברים אלימים כי הם לא משתפים רגשות והמציאות רק מאששת זאת. אך לא רק באלימות לצערי. מעל 200 גברים בישראל מתאבדים מדי שנה כתוצאה מדיכאון, הליכי גירושין ומריבות בין בני זוג או פרודים. רק בשנת 2014 התאבדו בארץ 294 גברים לעומת 86 נשים. מעל 90 אחוז מיושבי בתי הכלא הם גברים. כך גם אחוז ההומלסים והמשתמשים בסמים, המכורים לאלכוהול. האם זהו גורל הגברים? למצוא מקלט בסם, בשתייה או באלימות בכדי להתמודד עם החיים?

מעגל גברים היא מתודה פשוטה שיכולה להפחית את סף האלימות בגברים ולגרום להקלה בתחושות השליליות שגברים אוגרים לאורך החיים. הדיבור הוא המפתח לכל. עצם השיתוף הוא סוג של טיפול בגברים, ובמתנ"ס קטן בנהריה נפגשת אחת לחודש קבוצת גברים. המעגל נפתח בהיכרות קצרה שאחריה אני מקריא טקסט מתוך ספר המדבר על רגש גברי ומיניות, ואז פונה למעגל. המשתתפים במעגל מעלים שיח עמוק ורגשי. הקריאה מתוך הספרות היא חלק בלתי נפרד מהמעגל. תהליך ביבליותרפי שמעלה אסוציאציות ונותן את הפתח לרגשות לצאת החוצה.

במציאות שבה התקשורת ממסגרת את הגברים "כסמרטוטים או אלימים", הורים מחנכים את הבן לאותה מציאות מובנת, החינוך בבית הספר לא באמת מוביל שינוי מהותי בשיח על מיניות. אין פלא שגברים רבים בשנת 2020 לא שונים מגברים בשנת 1920, ונותרים שותקים, מסוגרים, עוטים מסיכה של קור רוח וקשיחות, ולא מסוגלים להביע את האני הפנימי שלהם מבלי לפחד שהחברה תשפוט אותם.

"השיח על מיניות פרוץ, אבל לא פתוח" אמר לי תלמיד. הוא חיזק לי את הידוע, כי החברה והתקשורת מדברים גבוהה גבוהה על החשיבות במיניות בריאה והבריאות בהכרה במיניות, אבל בפועל הדברים לא זזים.

לאט לאט צצה בשורת מעגלי הגברים בישראל. אלימות של גברים היא לא כורח המציאות. גם לא גברים שבורים ומרוסקים בבתי הכלא או ברחובות. הגיע הזמן לשינוי, שנדבר על זה.

ואני תמיד אומר, לכל גבר - בוא נראה אותך אמיץ, מביא את עצמך למעגל שלי. בוא נדבר.