נלי המבוגרת: עץ שנופל ביער ואין מסביב מישהו שיכול לשמוע אותו… האם עדיין ישמיע קול? (פאוזה) האם הוא בכלל נפל, אם אף אחד לא היה שם כדי לאמת את זה?… החובה שלנו היא להנציח את "העצים" שנכחדו בידי האדם; להשיב את זעקותיהם, כי חדלנו להקשיב. צריך הרבה רעש כדי להחיות קולות שהושתקו, שנקטעו בטרם עת. לשכוח אותם, משמע להרוג אותם שוב.

אז כן, קיבלתי לא מעט ביקורות על היצירות שלי; שהן עושות הרבה רעש; שהן פוליטיות"…מפריעות לשלווה הנינוחה של רבים מאיתנו." אין ידיעה משמחת מזו! אני רוצה להודות לחברי הוועדה שבחרו בי לקבלת הפרס, זה מעמד עם אחריות גדולה והתחייבות להמשיך ליצור. ואני אמשיך כל עוד יש לי דופק!

זוהי פתיחתו של המחזה פרי עטן ומחקרן ההיסטורי של אלינור מילצ'ן ושרון בורשטיין ביצ'צ'י "ללא כותרת 194418". היצירה הועלתה בבכורה השבוע בתיאטרון דורטמונד, גרמניה, לציון יום השנה ה-80 לניצחון על גרמניה הנאצית. המחזה ביקש בראשיתו לעסוק בנשים ששרדו את השואה תוך שהן נאחזות באמנות ולאחר השבעה באוקטובר עבר התאמה למציאות הישראלית. העלילה עוקבת אחרי נלי, אמנית פמיניסטית, ששרדה את מחנה טרזין והתאחדה עם אהובה בקיבוץ בעוטף עזה. בריאיון מספרות היוצרות על כוונתן להתחקות אחר החיים שיכלו להיות, האמנות שיכלה להיווצר, לו רק היו מצליחות האמניות להינצל ולחיות.

ההצגה טרם הגיעה לישראל. נמתין לה בסבלנות וסקרנות.

מתחילת המלחמה אני מלקטת את תגובות התיאטרון לאירועי השבעה באוקטובר.

"ללא כותרת 194418" היא היצירה ה-49.

583 ימים למלחמה.

59 חטופים וחטופות עדיין בעזה.

תמונות של ילדים ותינוקות מתים בעזה אסורות להנפה בהפגנה.

צווי 8 נשלחים.

יש צו 8 לאמנות?

גילית קרול - מזכ"לית האגודה.

מצרף לעיונכם את מאמר המבוא שלי [ערוך ומקוצר] מתוך הספר האחרון בסדרת ספרי במה

המחודש תשוקת חלוצי התיאטרון המציין 100 שנים להקמת 'אהל' תיאטרון פועלי ארץ ישראל-

התיאטרון הרפרטוארי הראשון שקם על חולות תל אביב....

עורך: מוטי סנדק, יועץ אקדמי: פרופ' גד קינר-קיסינגר, עיצוב :דרור צונץ, הוצאה לאור: המכון לקידום תיאטרון יהודי. צילום השער: אברהם חלפי.

לאתר במה:

www.bamah.info

אינדקס המחזות שפורסמו בבמה מיום היווסדו [1933]

https://www.bamah.info/digital/index

קטלוג הגיליונות [בשיתוף הספרייה הלאומית]

https://www.bamah.info/maincatalogpage

בלוג מינהרת הזמן

https://www.bamah.info/tb

קישורים למאגרי מידע שמושיים

https://www.bamah.info/links/archives-and-institutes-for-the%20theater

חברי\ות האגודה יכולים\ות לרכוש את הספר בהנחה [במחיר 90 ₪ במקום 120ש"ח ]

כולל משלוח הביתה. לפנות למוטי 054-4650808 או במייל Msandak@bezeqint.net

בתודה על שיתוף הפעולה ובברכה,

מוטי סנדק – עורך

מפיגומי הבניינים לבמת התיאטרון

בשעת בוקר מוקדמת ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה, אלכסנדר ברקנר, כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. ברקנר גסס שעות ארוכות, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני מותו השתתק, עצם את עיניו ונפח את נשמתו. חבריו הביאוהו לקבורה בבית העלמין בכינרת. בהספד שפורסם בעיתון 'האחדות' נכתב שברקנר היה בעל נפש עדינה ואהב לשיר שירים רוסיים נוגים. ברקנר היה אחד מכמה עשרות חלוצים וחלוצות שלא היה בכוחם להגשים את חלומם להיות חלוץ בארץ ישראל, לבנות ולהבנות בה.

הרחק משם, בשיפוליו הדרומיים של הר ציון בירושלים, מונח לו בית קברות קטן, שביל הגישה עובר בין אורנים וברושים ועצי זית, לימון ושיחי הרדוף בוורוד ובלבן; מגיעים אל שער ברזל שחור שגפן חיננית משתרגת בו. אלף הקברים פזורים לצד שרידיו של קו ביצורים עירוני מתקופת התנ"ך; האבנים העתיקות מבצבצות מבין פרחי כלניות אדומים. כשקברו כאן את ראשוני המתים הייתה הארץ נתונה לשלטון האימפריה העותומאנית. היא הייתה פלך נידח למדי, ללא שלטון מרכזי וללא נורמות מוסכמות, החיים התנהלו בעצלתיים, בקצב הגמל ובעבותות המסורת. המוני זרים החלו לבוא לקראת סוף המאה, והארץ כמו התעוררה מתרדמה לבנטינית. הם נמשכו אל ארץ-ישראל בעוצמה אדירה של אמונה ורגש, כמו מתוך שיכרון חושים. חלק מהבאים נשארו זמן מועט וירדו, אחרים התיישבו לצמיתות. יחד יצרו תסיסה רב-תרבותית עם קסם מופלא של חזון והזיה, יזמות, חלוציות והרפתקנות; היו ביניהם מתחזים ותימהוניים מכל אומה. הם חוללו מהפכה. מהפכה שנמשכה כמעט מאה שנה.

הקו המפריד בין פנטזיה למעשה היה לא אחת מטושטש, אך בעיקרה עמדה תקופה זו בסימן של הדחף והעוז לעשות דברים בפעם הראשונה. לזמן מה רווחה האשליה שהכול אפשרי. אמריקאי אחד הביא את המכונית הראשונה, היה זה בשנת 1908, הוא נסע בארץ לאורכה ולרוחבה ובכל מקום חולל סנסציה. עיתונאי הולנדי הביא איתו אל הגליל את החלום להפיץ בארץ ישראל את לשון האספרנטו, אותה הגה והפיץ זה עתה רופא עיניים יהודי מפולין ובלשן חובב, אליעזר לודוויג זמנהוף. מחנך יהודי מרומניה הקים גן ילדים בראשון לציון והיה בין עורכיו של עיתון הילדים הראשון. מישהו החל לייצר גלידה; שמחה ויטמן הקים את הקיוסק הראשון בתל אביב. איש ושמו אבא כהן הקים את מכבי האש. יזם יליד ברלין הקים כוורת דבורים ראשונה. מנצח אחד, מרדכי גולינקין, שבא מאוקראינה הקים את האופרה של ארץ ישראל. סוחר מאנטוורפן הקים מלטשת יהלומים, אגרונום מרוסיה שלמד בציריך נטע עצי אקליפטוס, תעשיין אחד שבא מווילנה הקים את 'ברזלית'- בית חרושת ראשון למסמרים. רופא מגרמניה, ד"ר סנדלר, הקים בירושלים את מכון פסטר, ואיש ושמו סמייטיצקי, שבא מפולין, תרגם לעברית את 'עליסה בארץ הפלאות'. ג'ורג' אנטוניוס, דמות בולטת בין ערביי הארץ, חלם על אוניברסיטה ערבית ובינתיים חיפש משקיעים שיממנו את הוצאתו של מילון ערבי למונחי הטכנולוגיה. אנטוניוס בא לירושלים מאלכסנדריה שבמצרים. בין ערביי הארץ היו גם שבאו מתורכיה וממרוקו, מפרס ומאפגניסטן ומחצי תריסר ארצות אחרות; היו בהם עבדים שחורים שנמלטו מבעליהם או שוחררו כאן.

עשרות אלפי בני אדם, רובם יהודים, באו ממזרח אירופה וממרכזה. היו בהם מורדים נועזים והרפתקנים שביקשו זהות חדשה בהשפעת האידיאולוגיה הציונית. אחרים נמלטו מרדיפות וממצוקה; רבים מהם באו באי רצון, כפליטים. א"ד גורדון, איכר מטיף עטור זקן לבן, מעין טולסטוי מקומי, טיפח בגליל את ערכי העבודה והשיבה לטבע. הוא בא מאוקראינה והיה בין מנסחי האתוס של תנועת העבודה הציונית, היא התנועה הפוליטית שהובילה את היהודים לקראת עצמאותם. בין הרי הגליל שעטה על סוסה אישה צעירה קנאית ומוטרפת, לבושה בבגדי ערבים ושמה מניה וילבושביץ' [לימים מניה שוחט], גם היא באה מרוסיה, שם התמכרה בסערת נפש גדולה לחלום המהפכה הקומוניסטית. בארץ הייתה בין מקימיה של חווה שיתופית, גלגול מוקדם של הקיבוץ ועסקה בשמירה: היא הייתה בין ראשוני 'השומר', גלגול מוקדם של צה"ל

אל נמל יפו מגיע משה הלוי

אל נמל יפו הגיע ממוסקבה השחקן והבמאי משה וולפוביץ' - גורביץ' [משה הלוי], אחד מתריסר מייסדי הסטודיו של 'הבימה' במוסקבה בשנת 1917, מתלמידי סטניסלבסקי ווכטנגוב ומי ששיחק ב'הדיבוק' ו'היהודי הנצחי' . בתחילת 1925 הלוי עזב את מוסקבה לאחר פרידה כואבת מרעייתו השחקנית חנה רובינא (לאחר 13 שנות נישואין...) שזכתה באותה עת למוניטין בזכות גילום דמותה של לאה ב'הדיבוק'. במוחו הקודח נולד החזון להקים תיאטרון של פועלים בפלשתינה, ואולי היה לו צורך נואש לברוח הרחק ממוסקבה ומאהבתו על מנת לרפא את ליבו הפצוע...

משה הלוי הגיע לפלשתינה [ארץ ישראל] ב־1 במרץ 1925. עשרה ימים לאחר מכן, ב־10 במרץ, נשא הרצאה בצריף ועדת התרבות בתל אביב. נושא ההרצאה היה 'התיאטרון העברי היהודי והרוסי במוסקבה', עדות חיה על תיאטרון 'הבימה' מפי אדם אשר נמנה עם שחקניו והיה אחת הדמויות המרכזיות בו למן הקמתו. נשען בגבו אל אחד מעמודי העץ, התומכים את התקרה, עמד אדם לבוש חולצה שחורה ובעל בלורית מתולתלת, המבליטה את מצחו ומבטו החודר והרציני. היה זה ברל כצנלסון, שעתיד היה לתמוך בהקמת תיאטרון 'אהל' כתיאטרון פועלים בארץ. לאחר ההרצאה הציע משה הלוי לוועדת התרבות המרכזית של הסתדרות העובדים לארגן על-ידה 'סטודיה דרמטית', הצעתו נתקבלה. ב־21 באפריל 1925 התקיימה, בבית הספר לבנות שעל גבול יפו, חגיגת הפתיחה של הסטודיה הדרמטית 'אהל' ליד וועדת התרבות.

"בשם זה בחרתי אחרי עיון רב. ראיתי בו שם מתאים והולם, ראשית מפני שרבו אז בארץ הדרים [גרים] באהלים, שנית הזכיר לי שם זה את המשכן הנודד - 'אהל מועד'. ומאחר ש'אהל' צריך היה להיות, לפי השקפתי, תיאטרון נודד ועבודתו האמנותית בבחינת פולחן, מצאתי שהכינוי הזה הולמו".

כשנה לאחר מכן, לאחר הצגת הבכורה של 'נשפי י.ל. פרץ', מקדם ברל כצנלסון את תיאטרון 'אהל' במאמר 'לחברי ב'אהל', בו הוא מציין את החזון האחד והחדש אשר שמו: 'אהל': "התיאטרון בהצגתו הוסיף לי עוד ערב אחד של חג על הלילות והימים, אשר לי החיים זימנו כאן, על מעט אדמתנו. עוד חוליה אחת לאותה שרשרת הפלאות, אשר אך משום שאנו חיים בתוך תוכה [...] אין אנו מכירים בה. ואין אנו חשים כי היא המיסטריה הנהדרה מעולם ועד עולם, ששמה ארץ-ישראל."

מסע המבחנים של הלוי

חורף 1925, ביום גשם יצא פקיד אלמוני של 'וועדת התרבות ליד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל' מתוך צריף התרבות ברחוב נחמני, לא הרחק מפינת אלנבי, ובידו גיליון נייר וארבעה נעצים, על גיליון הנייר הייתה רשומה, בכתב מכחול עבה ומאומץ, ובצורה שתהיה בולטת לעין, הודעה חשובה. באותו יום קם והיה 'סטודיה האהל', אחר כך 'אהל, תיאטרון פועלי ארץ ישראל', ולבסוף – 'תיאטרון אהל'.

מי עמד מאחורי הקריאה הזאת? אל מי פנתה ההודעה היומרנית והנועזת? זמן מה לפני כן הודיעו בעיתונים כי ממוסקבה הגיע ובא הרג'יסור משה הלוי, איש 'הבימה', אשר יצק מים על ידי סטניסלבסקי ווכטאנגוב, ובליבו החלטה נחושה להקים תיאטרון בארץ-ישראל. מיד עם בואו פנה הלוי אל מועצת פועלי ארץ ישראל והציע תכנית: הוא ייסע לאורך הארץ ולרוחבה ויערוך בחינות בקרב כל המשתוקקים לשחק עלי במות, לנסיעה הזאת הלוי יצא בעגלה, בסוס ובאוטובוס אל העמק, אל הגליל, אל יהודה ואל השפלה. רשמיו היו נלהבים ואמונתו בהצלחה נתחזקה וגברה. במחנות העבודה בכבישים, במחצבות ובניקוז הביצות, הוא מצא חברים אשר עסקו בכוחות עצמם, בדקלום, בשירה ובהצגות, גם למדו וקיבלו הדרכה, אחרי שעות העבודה, מפי מורים – פועלים.

בפתח תקוה מצא הלוי את דניאל בן-שלמה (פוגלסון) ואת צחובל. האחרון היה מופיע בהצלחה לפני הציבור בשירה ובפזמונים. בכביש עפולה – נצרת מצא הלוי את יהודה גבאי ואת קלמן קונסטנטינר. בעין חרוד את לאה קורמן (לימים תהיה רעייתו ושחקנית מובילה בתיאטרון, לאה דגנית); בגניגר, בקבוצת מרקנהוף, מצא את שושנה פרלמוטר ואת זאב ברבן. בפלוגת גדוד העבודה מצא את מאיר מרגלית ובין פועלי הבניין בתל אביב – את אמיתי, אברהם חלפי ושחורי. הוא גם פגש עלם צעיר בשם אברהם שלונסקי, שהיה מורה ומרצה לפני הפועלים ואיתו רעייתו לוסיה שלונסקי. הלוי בחן מאה ושישים בחורות ובחורים בכל רחבי הארץ, מתוכם בחר בשלושים וששה בלבד. [ביאליק קרא להם 'ל"ו הצדיקים' ]. מבלי להתמהמה ניגשה חבורת החלוצים הנלהבים שנבחרו לעבודתם.

ציירי התיאטרון , מעצבי התפאורה והתלבושות

כשהתיאטרון העברי בארץ–ישראל עשה את צעדיו האמנותיים הראשונים בשנות העשרים למאה הקודמת, לא היו בנמצא 'מעצבי במה'. לצורך זה נעזרו גופי התיאטרון השונים בציירים אריה אל-חנני ונחום גוטמן, עמנואל לופטגלס, ג'ניה ברגר, מרסל ינקו, יצחק פרנקל, אריה נבון, פאול לוי, מירון סימה, משה מוקדי וישראל פלדי, ראובן רובין ומנחם שמי [ובהמשך יגאל תומרקין], כולם שמחו לשתף פעולה עם התיאטרון הארץ ישראלי בעיצוב תפאורות ותלבושות, שני הצדדים יצאו נשכרים משיתוף הפעולה. 'ציירי התיאטרון', ככינויים בתוכניות זכו בהתנסות אמנותית חדשה ופומבית ואילו בתיאטרון דבק משהו מן היוקרה האמנותית של צייריו. בשנת 1954 תואר התפקיד על ידי הצייר מירון סימה, שעד אז עיצב שבע הצגות בתיאטרון 'אהל' והופעת מחול אחת עבור להקת גרטרוד קראוס, חוליה מקשרת בין המדיומים. "עלי להודות שבפעולתי האישית בתיאטרון היו מקרים אחדים של הזדהות מלאה. היה כאילו אני מצייר את התמונה הגדולה".

דור זה של ציירי תיאטרון בארץ-ישראל פעל אפוא כשלב מעבר בין תפיסת התפאורה כאלמנט ציורי דו – ממדי, המופיע ברקע של רכיבי החלל התיאטרוני, לבין התפיסה החדשה של 'ארגון חלל במה' כפי שכינה זאת ז'ורז' לארמינייה (Larminier).

בימות החובבים

התיאטרון העברי מלווה את תולדות היישוב מראשיתו, ביחד עם תחיית הלשון העברית, החינוך העברי והספרות העברית החדשה. לא במקרה התחיל התיאטרון העברי בבית הספר העברי החדש בערים ובמושבות בשלהי המאה התשע עשרה. אמנם כבר קודם לכן נכתבה דרמה עברית באיטליה ובמרכזים השונים של ספרות ההשכלה, וכן היה קיים באותה תקופה תיאטרון יידיש משגשג במזרח אירופה, ומאוחר יותר בקהילות יהודיות במערב, אולם התיאטרון הארץ ישראלי קשור בראש ובראשונה, במהותו, בתהליך ההתחדשות הלאומית התרבותית, על רקע 'חיבת ציון', העלייה הראשונה והשנייה והתמורות החברתיות והאידאולוגיות שהסתמנו באותה תקופה ביישוב ובעם היהודי.

בחול המועד סוכות תרמ"ט (1888) הועלתה בבית הספר 'למל' בירושלים ההצגה הראשונה בעברית 'זרובבל' מאת משה לייב ליליינבלום (1843-1910) שתורגמה מיידיש בידי דוד ילין, נושאה שיבת ציון בימי זרובבל (538 לפני הספירה). הצגה זו הייתה הפרק הראשון בתולדות התיאטרון הארץ ישראלי והתחדשותו של התיאטרון העברי. היא מייצגת את התפיסה החינוכית - תרבותית של התקופה, ימי העלייה הראשונה, והועלתה פעמים רבות ברחבי הארץ במשך חמש עשרה שנים. בית הספר העברי היה המוסד בה"א הידיעה שבו בא לידי ביטוי אותו תהליך היסטורי של תחייה והתחדשות לאומית ותרבותית ועיצוב סמלי הזדהות חדשים בזיקה כפולה לתרבות אירופה מכאן ולהיסטוריה היהודית מכאן, כשהמורים משמשים כמחזאים, מתרגמים, ובמאים. הרפרטואר של בתי הספר בתקופת העלייה הראשונה התמקד בעיקר במחזות היסטוריים שגיבוריהם מייצגים את הגבורה וההקרבה היהודית, כגון החשמונאים, דוד וגוליית, שמעון בן-יאיר, חנה ושבעת בניה, בר-גיורא והאנוסים בספרד, או במחזות מקראיים מתורגמים כגון 'אסתר' או 'עתליה' מאת רסין (לא מעט בהשפעת הרקע הצרפתי של כמה ממוסדות החינוך העברי באותה תקופה(.

במקביל החלה להסתמן באותן שנים, שנות ראשית המאה, מגמה נוספת והיא – הקמת תיאטרונים מקצועיים או מקצועיים למחצה. ביישוב העברי הקטן היו לא מעט כישרונות צעירים ולא מעט עולים חלוצים בעלי רקע תיאטרוני אשר חיפשו לעצמם במה ומסגרת כדי להמשיך את מה שנקטע עם עלייתם לארץ. בערים ובמושבות קמו להקות שונות שפעלו כשנה - שנתיים ונעלמו או שהחליפו כותרת או מסגרת, כגון 'חובבי האמנות הדרמטית' (יפו 1905–1907), 'חובבי הבמה העברית' (יפו 1909-1914, ירושלים 1909-1911, פתח תקווה 1910) ועוד. להקות אלה הלכו והתמסדו מבחינה ארגונית ומקצועית לקראת שנות העשרים מתוך מגמה להקים תיאטרון ארץ ישראלי רפרטוארי ראוי, כמוסד של קבע ולא כאירוע מזדמן.

בין השאר ניתן להזכיר להקות תיאטרון כגון 'תיאטרון עברי בארץ ישראל' (תל אביב 1920-1921), 'הבמה העממית' (ירושלים 1921), "התיאטרון הדרמטי׳ (תל אביב 1922) ו'התיאטרון העברי' (תל אביב 1923–1922). הניסיון הרציני והיומרני ביותר באותן שנים מבחינת האתגרים האמנותיים והמשאבים האנושיים והחומריים שעמדו לרשותו היה ה'תא"י, תיאטרון ארץ ישראלי', בניהולו של מנחם גנסין, מהדמויות הבולטות והידועות בתיאטרון העברי באותן שנים.

הבמות הסטיריות

בשולי התיאטרון הארץ ישראלי הממוסד קמו גם כמה להקות סטיריות- קברטיות דוגמת 'תיאטרון הקומקום' (1927) ו'תיאטרון המטאטא' (1928-1952), שתרם תרומה חשובה לטיפוח הזמר והפזמון הארץ ישראלי (בין הכותבים :נתן אלתרמן) ונתן ביטוי לאירועי הזמן בדרכו ובסגנונו, באמצעות המערכון והפזמון, בהיותו תיאטרון יחיד למעשה באותה תקופה שלא היה מנותק מן האקטואליה. אחת מבעיות היסוד של התיאטרון העברי מראשיתו הייתה שאלת הרפרטואר, כלומר – מה להציג? שאלה זו קיבלה תוקף מיוחד נוכח הנסיבות והתנאים שמתוכם התפתח התיאטרון כתיאטרון חלוצי בתרבות מתחדשת ללא תשתית ממוסדת וללא מסורת של תרבות תיאטרון חיה.

בניגוד לספרות העברית החדשה, שהייתה מעוגנת פחות או יותר בדינמיקה של תהליכים תרבותיים, במסגרת רצף היסטורי-לינארי: השכלה, מהלכים חדשים, תחייה לאומית וכו', התחיל התיאטרון העברי כמוסד האמור 'להפיק' הצגות כמעט יש מאין. הקו הרפרטוארי של התיאטרון העברי בראשיתו שאב בעיקר מארבעה תחומים:

(א) תרגומים מיידיש של מחזות פופולריים (כגון 'הדיבוק', 'מירל'ה אפרת', 'שולמית', 'הגולם').

(ב) תרגומים מלועזית של מחזות על נושאים מקראיים והיסטוריים (כגון "אוריאל אקוסטא', 'בלשאצר')

(ג) מחזות מהרפרטואר הלועזי הקלסי והמודרני (שייקספיר, מולייר, איבסן, צ'כוב ואחרים);

(ד) מחזות עבריים מקוריים, רובם ככולם על נושאים היסטוריים ומקראיים ('מיכל בת שאול', 'שבתאי צבי').

שלוש שנים לפני השתקעות 'הבימה' בתל אביב, נוסד בתל אביב בשנת 1925, 'אהל, תיאטרון פועלי ארץ ישראל', כ'סטודיה דרמטית' שליד ועדת התרבות של ההסתדרות, ביוזמת הבמאי משה הלוי, מראשוני 'הבימה'. תיאטרון 'אהל' פעל עד 1969 כתיאטרון פועלים ארץ ישראלי, ורשם פרק חשוב ומרכזי בהתפתחותו של תרבות התיאטרון בארץ ישראל במשך שנות דור.

ברוך אגדתי ונשפי פורים

תיאטרון 'אהל', שהוקם בשנת 1925 בתל-אביב על-ידי הבמאי משה הלוי, נועד לספק את צורכיהם האמנותיים של אנשי ההתיישבות העובדת והפועלים העירוניים וכלל רפרטואר הולם. הצגותיו עד סוף שנות העשרים נשאו אופי חברתי ותנכ"י. יוצרים מובילים שהיו שותפים בהעלאת הצגות 'אהל' באותן שנים, היו המשורר אברהם שלונסקי, המלחין יואל אנגל, הצייר אריה אל-חנני ואחרים, עם שחקניו הידועים נמנו מאיר מרגלית, אברהם חלפי, זאב ברבן, לאה דגנית יהודה גבאי, שמחה צחובל, דבורה קסטלנץ, חיה שרון ולוסיה שלונסקי. החל משנת 1929, בנוסף להצגות הרפרטואר של התיאטרון, התחיל משה הלוי ליזום ולהפיק את נשפי פורים והמשיך בכך במהלך שנות השלושים, בשנים 1932–1933 התקיימו הנשפים המשותפים של 'אהל' וברוך אגדתי.

דמות מרכזית בחיי הבוהמה התל-אביבית היה ברוך אגדתי. שמו המקורי היה ברוך קאושנסקי, הוא היה רקדן שעיצב ריקודים ארץ-ישראליים, צייר וצילם. אגדתי נהג לבלות עם חבריו אנשי הרוח והאמנות בבתי הקפה התל אביבים, איתם שתה, שר ועיצב את רוחה הסוערת של העיר תל-אביב. ביאליק כינה אותו בתואר 'ברוך האגדתי' והשם הזה דבק בו עד יומו האחרון.אגדתי, שהיה מושפע מדרך המחול של איזידורה דנקן, רקד יחף, לבוש טוגה. הוא נמשך לעיצוב של דמויות יהודיות כמו: חסידים ממזרח אירופה, תימנים ואחרים. אגדתי עיצב ריקודי הורה רבים, אחד מהם – 'הורה אגדתי', עוצב על פי מנגינה חסידית שמקורה מאזור הולדתו בבסרביה ונקרא על שמו. הורה זו סחפה מעגלי רוקדים ב'נשפי אגדתי' שהיו חלק בלתי נפרד מחגיגות פורים ההמוניות שהתקיימו בתל-אביב מדי שנה, משנת 1920 ועד 1936.

תהלוכות העדליידע העליזות בתל-אביב ונשפי פורים שאירגן ברוך אגדתי התפרסמו ברחבי הארץ ומחוצה לה ומשכו לעיר תל אביב רבבות צופים נלהבים. האורחים נהגו להקדים בשבוע או יותר את בואם, היו לנים על מדרכות הרחוב כדי להשתלב באווירה הפורימית העליזה וכדי לתפוס מקום טוב לצפייה בתהלוכה. אירועים אלה שיוו לעיר העברית מתחילתה תדמית צעירה, תוססת ובוהמיינית שדבקה בה עד היום.

תיאטרון 'אהל' ערך אף הוא שלושה נשפים – שניים לקהל הרחב והנשף העממי הגדול לפועלים מתל-אביב ומחוצה לה. היו אלה הנשפים המקוריים ביותר בייצגם הווי ותרבות ארצישראליים ובהיותם חפים מהשפעה אירופית. לקראת הנשפים הוכנו כרזות ססגוניות ומאוירות. כמה מן הפזמונים הופקד בידי אברהם שלונסקי. משרד הפקה מיוחד הוקם בכניסה לתיאטרון 'מוגרבי', שבו נערכו הנשפים, האולמות קושטו בהשראת 'מגילת אסתר' בידי ציירים ידועים כעמנואל עמנואלי (לופטגלס). מטרת הנשפים הייתה להסיח את הלב לשעה קלה מן הצרות אשר התרגשו ובאו על התושבים ולהשרות רוח של עליצות על הקהל והמשתתפים כאחד. בנשפים הופיעה 'הכושים והכושיות' -להקת ג'ז מקורית, שחבריה שחקני 'אהל' צבעו את פניהם בשחור וניגנו על קומקומים, סירים ומחבתות, מטאטאים וכיוצא באלה. אחד הבולטים בלהקה היה שחקן 'אהל' אברהם חלפי, שהפליא לרקוד ולנגן. תזמורות ג'ז נוספות הרקידו את הקהל במעגלי 'הורה' סוערת . מעגלי רוקדים הסתדרו באולמות, הכלים הקישו ,הרגליים רקדו והפיות זימרו שיר.

בחצות, יושבת על כס מלכות הנישא בידי ארבעה בחורים חסונים, נכנסה ה'מלכה אסתר' יפה להפליא, עוטה גלימת מלכות ארוכה ולראשה כתר מכסף, מעשה ידי צורף תימני, הקהל קיבל אותה בתשואות ובתרועות כראוי למלכה.

בשנת 1935 התקיימה חגיגת העדליידע האחרונה שהופקה על ידי תיאטרון 'אהל' וביים משה הלוי. זה היה נשף יוצא דופן בהיקפו ובתכניו, הוא נערך הפעם בביתני יריד המזרח החדש בצפון תל-אביב. מיטב הציירים, ביניהם אריה אל-חנני ואביגדור סטימצקי וחבר עוזרים עסקו בקישוט האולם הגדול של ביתן 'תוצרת הארץ' בהשראת המגילה. הסופר והמחזאי אהרון צייטלין (1898-1973) כתב במיוחד לאירוע את המחזה 'המלוכה היהודית או ויצמן השני - מעשה קונדס בארבע עשרה תמונות', וההצגה הייתה משובצת מוסיקה עממית, שירה ופזמונים. ההצגה עסקה בנושאים פוליטיים - ציבוריים ובמרכזה עמדו דמויות כדוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יצחק בן-צבי, רוטשילד, היטלר, איינשטיין וצ'רלי צ'פלין. מקום של כבוד יוחד לתלבושות ולתחרות מסיכות מענייני דיומא (שהתקיימה זו הפעם הראשונה בנשפי 'אהל'), להקת ה'ווריטה' המפורסמת, שהוזמנה במיוחד מפולין, הופיעה בשירה, משחק וריקוד. לראשונה הוצגה לקהל 'תערוכת פורים', שנערכה בביתן הצרפתי והציגה אוסף של מודעות, חוברות, עיתונים היתוליים ומסיכות מהעדלאיידות של השנים הקודמות.

לא רק תיאטרון

עשייתם החשובה של החלוצים לבניין הארץ מוכרת וידועה, חלק נכבד מתרומה זו היה הקמתה וייסודה של אופרה בארץ ישראל. ב־1923 עלה ארצה מרדכי גולינקין. האיש שהתחיל פרק חדש בחייה המוסיקליים של ארץ ישראל והניח נדבך נוסף וחשוב בחיי התרבות בארץ, קורות חייה של האופרה העברית הראשונה וקורות חייו של גולינקין שזורים זה בזה. כדי להקים בית אופרה בארץ ישראל פעל גולינקין ראשית באוקראינה ולאחר מכן באודסה. הוא גייס תרומות ונפגש עם ציוני אודסה, לרבות חיים נחמן ביאליק. תחת הרושם של הצהרת בלפור הוא חיבר ב־1917 מאמר שמתאר את חזונו האוטופי (ולמען האמת הלא ריאלי) בעניין 'תיאטרון עברי לאומי בארץ ישראל' שיכיל את כלל האמנויות ומגוון האמנים החיים בה.

האופרה הציונית הראשונה הייתה 'דן השומר', המגוללת את סיפור חייהם ורגשותיהם של החלוצים בארץ ישראל. הליברית מבוססת על המחזה 'יריות על הקיבוץ', המתרחשת בקיבוץ ששמו אינו נזכר, לפני קום המדינה. בלב העלילה עומד משולש רומנטי – דן, אפרת ונחמן, אהבתה של אפרת לדן, לו נישאה לאחרונה, עומדת במבחן חיזוריו של חברו הטוב של דן, נחמן. לצד המאבק היום-יומי שמנהלת החברה הקיבוצית על קיומה, הן החומרי והן הרעיוני, נסחפות הדמויות הראשיות לקונפליקט אישי, אך קריטי לא פחות, בין תשוקותיהן ומאבקיהן לבין מסגרות החברה. שלושה מהאמנים הבולטים של התקופה שיתפו פעולה בהפקת יצירת מופת זו: הסופר מקס ברוד כתב את הליברית על פי המחזה של המשורר והמחזאי ש. שלום, המלחין והמנצח היה מרק לברי את הכוריאוגרפיה יצרה גרטרוד קראוס ואת התפאורה צייר יוחנן סימון, הבמאי היה מייסד תיאטרון 'אהל' משה הלוי. לאחר כחמישים הצגות, זכו המחזאי והמעבד בפרס הקרן הקיימת.

תיאטרון 'אהל' מסך אחרון

באוקטובר 1933 הצטרף ל'אהל' הבמאי פרידריך לובה שעלה מגרמניה וביים כמה מהצלחות התיאטרון. חברי התיאטרון עזבו כל פעילות אחרת ומקדישים את זמנם לתיאטרון. באביב 1934 יצא התיאטרון לסיבוב הופעות באירופה והתקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים באיטליה, שוויץ, צרפת, אנגליה ופולין. עם שובו של התיאטרון מחו"ל מתחילה תקופה פורייה, שני הבמאים הלוי ולובה עובדים במקביל וחולקים את ההפקות באופן שווה, בין היתר מועלות ההצגות: 'ריחיים', 'החייל האמיץ שוויק', 'ליליום', 'שבתאי צבי', 'מסעות בנימין השלישי', 'הורדוס ומרים', 'ד'ישראלי', 'הקמצן' ועוד. באביב 1938 יוצא התיאטרון למסע הופעות מוצלח במצריים.

בין תום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור והכרזת העצמאות התקיים המנדט הבריטי בפלשתינה (ארץ ישראל), אלה היו עשרים השנים הראשונות של קבוצת החלוצים בראשות משה הלוי שהקימה תיאטרון פועלים ראשון ויחיד בארץ ישראל ועברה מן הצריף על חולות תל אביב לחוף הים למשכן הקבע בלב תל אביב בשנת 1940 .

בתחילת 1958 עבר על התיאטרון משבר כלכלי חמור ועמד בפני סכנת סגירה.ב-12 ביוני 1958 התקיימה הצבעה חשאית בקרב חברי קולקטיב 'הבימה' על ההצעה שקיבלו מחברי הועד הפועל של ההסתדרות לקלוט לתיאטרון שמונה משחקני תיאטרון 'אהל' לאחר שייסגר, זאת בתמורה להקצבה חד-פעמית של 150 אלף לירות ומענק שנתי של 25 אלף לירות. ההצבעה הייתה חשאית ונדחתה ברוב קולות [19 נגד מול 4 בעד ו-4 נמנעים]. דובר תיאטרון 'אהל' מסר לתקשורת כי לא ידוע לו על ההחלטה וכי מדי ערב נמשכת ההצגה 'פורצי ההסגר' ואף נחתם הסכם למכירת 30 הצגות להתיישבות העובדת.

אחת עשרה שנים נוספות פעל התיאטרון. באביב 1969 ירד מסך אחרון על ההצגה 'בית קברות למכוניות' מאת המחזאי הספרדי פרננדו אראבאל בבימויה של עדנה שביט עם התפאורה של יגאל תומרקין. במהלך 44 שנות קיומו הפיק 'אהל', תיאטרון פועלי ארץ-ישראל, 163 הצגות, מתוכן ביים הלוי 41 הצגות.

מתוך הספר: תשוקת חלוצי התיאטרון, סיפורו של 'אהל' תיאטרון פועלי ארץ ישראל 1925-1969 הוצאה לאור: במה ספרי עיון תיאטרון יהודי 2023

המכון לקידום תיאטרון יהודי , עורך: מוטי סנדק www.bamah.info

מוזמנות ומוזמנים לכנס התכניות הרב-תחומית והבינתחומית באמנויות וכוללת גם חוקרות ומבטים על תיאטרון ופרפורמנס.

הסדנה למחקר בינתחומי שעוסקת השנה באסתטיקה של שבר

ביום רביעי, 14 במאי 2025, בשעה 14:00, בבניין קיקואין 01 (ליד בניין מקסיקו)

מצורפת הזמנה עם תכנית ופרטים. הכניסה חופשית וניתן להירשם לאירוע בלינק:

https://arts.tau.ac.il/interdis-prog/Aesthetics_fracture

להתראות

מוזמנות ומוזמנים לכנס השנתי של האגודה הישראלית לחקר המחול בשיתוף התכניות הרב-תחומית והבינתחומית באמנויות:

אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, יום רביעי 4 ביוני, 10:00-16:00 (קיקואין 01, ליד בניין מקסיקו).

לתכנית:

https://ariela.today/events/mchqr-mchvl

שלום רב,

שמי ליאור ואני רכזת המחקר של ד״ר דנה קפלן וד״ר יעלה להב-רז בפרויקט מחקרי שזכה למענק ה-ISF אשר עוסק במין דיגיטלי. אנחנו מגייסות עוזרי מחקר נוספים לפרויקט ונשמח מאוד אם תוכלו להפיץ בקרב תלמידי ותלמידות המחקר שלכם את הההודעה והקולות הקוראים (מצורפים כ-pdf).

למחקר שעוסק במין דיגיטלי בהובלת ד"ר דנה קפלן (האונ' הפתוחה) וד"ר יעלה להב-רז (אונ' בן גוריון) וזכה במימון של הקרן הלאומית למדעים, אנו מחפשות סטודנטים וסטודנטיות שיצטרפו אל צוות המחקר שלנו לתפקידים הבאים:

א. עוזרי.ות מחקר

ב. פוסט-דוקטורט

פרטים מלאים בקולות הקוראים. בכל שאלה ניתן לפנות למייל: researchdigitalsex@gmail.com

תודה רבה,

ליאור קראוס

מתאמת מחקר

Dear Israel Studies Colleagues,

The UCLA Y&S Nazarian Center for Israel Studies will be hosting its online 7th Annual Undergraduate Scholars Conference in Israel Studies on Tuesday, June 17th, from 9:00 AM to 1:00 PM, Pacific Time. The conference is an excellent opportunity for undergraduate students from any university in the United States and abroad to present their research on any aspect of modern Israel.

The winner of the Best Paper Award will receive $600, the runner-up will receive $400, and two honorable mentions will receive $150 each.

Applicants should submit their abstract by Monday, May 26th, through the link below. Abstracts should outline the paper's premise, research methods, and thesis.

Learn More & Submit an Abstract Here: https://bit.ly/UCLA-Undergraduate-Israel-Studies-Conference

*** Please forward this CFP to students interested in Israel Studies and your academic colleagues ***

עורכות אורחות: פרופ' גליה ינושבסקי, בר אילן וד"ר מאיה מיכאלי, האוניברסיטה הפתוחה.

הגיליון הנוכחי דן בזהויות ישראליות שאינן ניזונות מהשפה העברית. הנחת העבודה היא שלא ניתן לצמצם את הזהות הישראלית לשימוש לשוני בשפה העברית בלבד וכי בישראל משגשגות קהילות רבות החיות את הישראליות דרך הפריזמה של שפות שונות.

בשנים הראשונות של ההתיישבות הציונית רווחה תפישת "כור ההיתוך" שהגה בן גוריון וזו הולידה אצל רבים שאיפה ליצור בישראל קהילה לאומית חד-תרבותית הדוברת שפה אחת. תפקידה של השפה העברית באתוס זה היה מרכזי ומכריע: השפה נועדה להיות ה"דבק" שיתיך ביחד את ציבור המהגרים בני הלאום היהודי, ולשם כך נדרשה הכחדה של שפות אחרות (מנדלסון-מעוז, 2021). דמותו של דן בן אמוץ, למשל, היא תוצר מובהק של גישה זאת, הגורסת קשר בלתי אמצעי בין השפה העברית לזהות הישראלית. החל משנות השבעים של המאה העשרים החלו להישמע קולות מחאה שיצאו כנגד כינון תרבות יהודית-ישראלית הומוגנית, וביקשו להכיר בנרטיבים שונים ובגיוון התרבותי כחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של המרחב הישראלי. גם במחקר החלו להופיע תיאורים שונים של חברה רב-תרבותית במסגרת דיסציפלינות כגון: היסטוריה, סוציולוגיה, ספרות וקולנוע. תיאורים אלו נעו בין תפישות המצדדות בחשיבותה של ישראל כמדינת לאום שלה מורשת תרבותית משותפת המהווה מעין מטריית-על ומגשרת בין התרבויות השונות (למשל: סמי סמוחה, גדי טאוב ואחרים); לבין תפישות פוסט-לאומיות הנשענות על ההגות הפוסט-קולוניאלית ומבקשות לבקר את יחסי הכוח היררכיים בין הקבוצה הדומיננטית (היישוב הציוני האשכנזי) לקבוצות השוליים בישראל ובפרט הערבים והמזרחים (למשל: אלה שוחט, יהודה שנהב, יוסי יונה ואחרים). מתוך כל אחת מהתפישות הללו נגזר קשר אחר בין העברית (והשפות שאינן עברית) לבין הזהות הישראלית.

ניתן לראות כי הגישה הרב תרבותית בכללותה נתקלת בשנים האחרונות בהתנגדויות שאך החריפו מאז עבר בכנסת ב-2018 "חוק הלאום", במסגרתו עוגנה בחוק העברית כשפת המדינה הבלעדית וחל פיחות במעמדה של השפה הערבית. אבל, בפועל, במרחב הציבורי והתרבותי הישראלי ניכרת התבססות של זהויות ישראליות שאינן יונקות מהשפה העברית ואינן תלויות בשליטה בה. ההתבססות של הזהויות הללו כוללת למשל: ספרות ענפה הנכתבת בישראל בשפות כמו רוסית, ערבית וצרפתית; תקשורת המונים (עיתונות בשפה הרוסית, הצרפתית, ואפילו הונגרית, ראו העיתון הוותיק "אוי-קלט") וכתבי-עת בשפות שונות. מתוך כך, אפשר להסיק כי ניתן להחזיק בזהות ישראלית, לחשוב את הישראליות ולייצר אותה מבלי שהדבר יהיה שם נרדף לביטוי בעברית.

בגיליון זה נבקש לחשוב את הזהות הישראלית מבעד לפסיפס של שפות שאינן עברית. ננסה להמשיג את הקשרים הלא מיידיים שבין זהות לשפה בתוך ההקשר החברתי והמקומי העכשווי המציף את שאלת הזהות וההשתייכות למרחב הישראלי ביתר שאת. נבקש להציע נקודות מבט מרובות שאינן מניחות כמובן מאליו את הקשר בין השפה העברית לחברה הישראלית. נרצה לבחון כך את חלקן של הקהילות המשתמשות בשפות שאינן עברית בכינון ובעיצוב הזהות המקומית.

אנו מזמינות כותבים וכותבות מדיסציפלינות שונות להציע מאמרים המתקשרים לנושא הגיליון, העוסקים בשפה שאיננה עברית במרחב הישראלי (בשפות: רוסית / ערבית/ צרפתית/ הונגרית/ אמהרית/ יידיש ואחרות).

המאמרים יכולים – אך אינם מוגבלים - לעסוק באחת הקטגוריות הבאות:

· כתיבה ספרותית בנושאים הקשורים בזהות ישראלית.

· תקשורת המונים בשפה שאיננה עברית על סוגיות הקשורות במרחב הישראלי.

· יצירה קולנועית או תיאטרלית המציעה מבט חלופי על החברה הישראלית.

· שפת הגסטרונומיה.

· פדגוגיה בשפה שאינה עברית וזהות ישראלית.

· טיפול פסיכואנליטי או רפואי ושאלת השפה.

· אירועים מכוננים בחברה הישראלית: קורונה, מלחמת "חרבות ברזל" וסוגיית השפה.

תקצירים בני 250 מילים יש להעביר עד 30.7.2025 אל העורכות האורחות של הגיליון: פרופ' גליה ינושבסקי (בר-אילן) וד"ר מאיה מיכאלי (האוניברסיטה הפתוחה) למיילים- galia.yanoshevsky@biu.ac.il, mayami@openu.ac.il. יש לוודא קבלת אישור על משלוח התקציר. התשובות לגבי התקצירים יישלחו עד סוף ספטמבר 2025. חשוב להדגיש כי קבלת התקציר אינה מבטיחה את קבלת המאמר. המאמרים יהיו בעברית באורך של עד 6000 מילים. כל מאמר יעבור שיפוט מדעי, כמקובל, וקבלתו תהיה נתונה גם לשיקולן של העורכות האורחות. להנחיות להגשת המאמרים ראו - הנחיות לכותבים – שפה ועוד.

חומר רקע:

ברץ, לאה, רוני ריינגולד וחנה אבוחצירא. "'ילדים דברו אמהרית וטיגרית': עיון בכתב עת דו-לשוני עברית ואמהרית", עיונים בשפה וחברה, 2011, 4 (2). 123-141.

יונה, יוסי ושנהב, יהודה. "הרטוריקה של הרב- תרבותיות בישראל". רב- תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל- אביב: בבל, 2005. 13-51.

מוצ'ניק, מלכה (ע.), "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", עיונים בשפה וחברה, 2011, 4(1).[1]

מיכאלי, מאיה, גליה ינושבסקי, "הגירה, מדומיין לאומי, משבר: מחאת 2023 בראי התקשורת הכתובה הצרפתית בישראל", קריאות ישראליות, 2024 (5). (מקוון)

מנדלסון-מעוז, עדיה. מרכז או שוליים: שיח זהויות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, 2021.

סמוחה, סמי ."רב־תרבותיות בחברה הישראלית". זמן יהודי חדש. ירושלים, כתר, 2007 כרך רביעי, 221-228.

צוקרמן, גלעד. ישראלית שפה יפה. 2008. עם עובד.

קלדרון, נסים. "מן הסולידריות אל הריבוי", רב-תרבותיות במבחן הישראליות, עורך: אוהד תנחומי, ירושלים, מאגנס, תשס"ג, 115-152.

רגב, מוטי. "מבוא לתרבות ישראלית". מגמות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, 2003. 823-856.

רז-קרקוצקין, אמנון. "מי אני ללא גלות? אמנון רז־קרקוצקין חוזר אל מאמרו "גלות בתוך ריבונות: לביקורת 'שלילת הגלות' בתרבות הישראלית" (גיליונות 4 ו־,5 1993–1994), תיאוריה וביקורת 50, חורף 2018, 61-74.

שנהב-שהרבני, יהודה. "הלשון הריבונית וריבונות הלשון )لغة السيادة وسيادة اللغة"'( תיאוריה וביקורת 50 חורף 2018. 129-150.

Niznik, Marina. “Specifics of the Cultural Integration of the Russian-Speaking Immigrants in Israel”. Diasporas, Independent Academic Journal, 1, 2003, pp. 48-67.

Remennick, Larissa et al. Immigrant scholars write about identity and integration, 2007. Ramat-Gan : Sociological Institute for Community Studies, Bar-Ilan University, vol. 12,

[1] כל מאמרי הגיליון רלוונטיים.

The Institute for Liberty and Responsibility at the Lauder School of Government, Diplomacy and Strategy, Reichman University, invites young researchers to submit proposals for financial support of research.

The Institute for Liberty and Responsibility is a research institute exploring trends and processes in Israeli politics. The Institute strives to strengthen the values, policies, and institutions vital to the survival of liberal democracy in Israel, predicated on the core values espoused in the Israeli Declaration of Independence, with an emphasis on safeguarding human rights and the rule of law.

Research Topics

The research grant is intended to support research which focuses on the study of Israeli politics and society. Priority will be given to studies on topics related to political opposition and political participation.

Eligibility to Submit Proposals and Grant Conditions

A proposal may be submitted by any researcher who is currently studying for a PhD at a recognized academic institution, or completed their PhD requirements over the last eight years, providing they are not a regular faculty member in a recognized academic institution. The grant recipient will be asked to submit a progress report one year after receiving the grant. A selected study will be presented at the Institute’s annual conference, published on the website of The Institute for Liberty and Responsibility, and may be provided with additional assistance toward academic publication in a peer-reviewed journal.

The grant will amount to up to ILS 10,000, and may be used by the researcher for various research purposes, such as employing research assistants and funding data collection and analysis, however it may not be used as compensation for the researcher. Any reimbursement will be provided against a legal receipt.

In addition, The Institute for Liberty and Responsibility offers the grant recipient an opportunity to add survey questions to the periodical surveys conducted by The Institute for Liberty and Responsibility among representative samples of the Israeli population.

Deadline for submission of research proposal: June 1, 2025. Decisions will be issued in July 2025, and the grant will be made available to the researcher from the day award is announced. This research grant will be available to the researcher for a period of one year.

As a condition for provision of the grant, the researcher is obligated to:

(1) Submit a report on the progress of their research on December 31, 2025, and on March 30, 2026, and submit an abstract of the study by June 30, 2026. The abstract may be based on a paper which has already been published (or accepted for publication), or summarize the key findings of the study in case it had not yet been accepted for publication.

(2) Ensure that all publications arising from the study will acknowledge The Institute for Liberty and Responsibility at Reichman University, as follows: “Data for this study was collected with the support of The Institute for Liberty and Responsibility at Reichman University.”

(3) Provide The Institute for Liberty and Responsibility with a copy of any publication arising from the study, shortly after publication. The Institute for Liberty and Responsibility will have the right to use these publications on the Institute’s various media platforms.

Research Proposal

The research proposal (in Hebrew or English) will be up to five pages long (double spacing, font size 12), and should include the following details:

(1) Summary of the objectives of the proposed research, referencing the main theoretical and empirical background; description of the methodology and the data to be used.

(2) If the researcher wishes to add survey questions to a representative survey of the Israeli population, these questions should be included in the proposal (up to five questions; an experimental vignette will be considered one question). The researcher should state whether they intend to conduct an experiment.

(3) Budget breakdown. The budget proposal will include a detailed breakdown (around half a page) of the planned financial expenditure in case the researcher receives the grant.

In addition, the researcher submitting the proposal should provide an up-to-date CV.

The proposal documents should be submitted via email to libres@runi.ac.il by June 1, 2025, with the subject line stating, “Research Grant, The Institute for Liberty and Responsibility, [Submitter’s Name].” For any query, please contact the email address above.

קומדיה ליצנית כמעט ללא מילים

על חיפוש ותקווה ומציאת הגוגו המיוחד הטמון בך

לכל מי שאוהב תיאטרון והומור- מגיל 4 ועד 120

שבת 24/5

בשעה 11:00

תיאטרון צוותא תל אביב

לינק לכרטיסים:

https://www.tzavta.co.il/event/2219

מן הביקורות:

"טכניקה עילית וכישרון נטו, מעורבבים במעוף ודמיון חופשי, בהצגה נטולת מילים (כמעט) שמשאירה הרבה מקום למחשבה ולפרשנות...שומרת את הקהל הצעיר קשוב ודרוך, מתמסר ומפליג בדמיונו.

היכולת לספר סיפור שלם בעזרת מימיקה ותנועה זה קסם צרוף. תמיר היא, אם איני טועה, אבן החן האחרונה בשרשרת הענקים שקדמו לה בארץ ונשארו על גבם באלגנטיות את מסורת הפנטומימה: שייקה אופיר, יורם בוקר, עזרא דגן, ישראל גוריון, חנוך רוזן. תמיר משאירה בוערת את השלהבת ומצליחה לדבק בה קהלים של קטנים וגדולים בזכות מסירות, התמדה, וכישרון רב יופי. ההפקה המינימליסטית והמשובחת הזו היא פרלין שעשוי מחומרי גלם של "ה- בּיוֹקֶר."
מרב יודלוביץ, אתר הבמה